הדפסה
מסיבות בריאותיות, שאין להימנע מהן, אנחנו נאלצים לתת לבן שלנו לבלוע תרופה באופן יום יומי. כשביקשנו ממנו לשים בפה ולבלוע הוא סירב, נלחץ והתנגד. כשניסינו לשים לו את זה באוכל שהוא אוהב, לא רק שהוא לא בלע את זה, הוא גם נעשה חשדן וירק את זה. עכשיו הוא גם לא בולע וגם לא אוכל.
לפעמים אין לנו ברירה אלא לתת לו בכוח. אבא שלו חושב שזה בסדר ושהוא יתרגל. אני לא שקטה. לא נראה שהוא מתרגל אלא ההפך. מה את מציעה?
כאשר נותנים לילד קטן תרופה בתוך מאכל מוכר מניחים שהוא לא יבחין ולא יזכור. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. בגיל הרך הזכירה והלמידה שונות. הזיכרון לא מודע והלמידה היא מסוג "הכול או לא כלום". הוא יקשר את טעם התרופה עם אוכל וימנע מאכילה מבלי לזכור מדוע. אם הילד יותר גדול הוא אולי יזכור שהייתה תרופה באוכל אבל לא יבין מדוע: למה לקלקל אוכל שהוא מכיר ואוהב עם תרופה שהוא לא מכיר, כדי לטפל במחלה שהוא לא אוהב. הוא עלול לאבד את האמון בכם ובאוכל שאתם מגישים. לגדל ילד באמת זה לומר את האמת בצורה שהוא יבין.
בליעה ולקיחת תרופות היא מיומנות שצריכה להילמד כמו כל המיומנויות: כמו שמלמדים לנעול נעליים, לקשור שרוכים, ללבוש מעיל או לאכול עם מזלג וסכין.
בדרך כלל אנחנו נדרשים ללמוד אותה בעיתות מחלה ובאווירה של מתח ולחץ שחוסמים את יכולת ההסתגלות. ההורים, שנותנים את הגלולה, לחוצים ומשדרים אנרגיה לא נעימה. הילד שאמור לבלוע את הגלולה מרגיש לא טוב, מקשר את כל מה שקורה עם ההרגשה הרעה הכללית ולא מפריד בין ההרגשה הפנימית שלו למציאות החיצונית ("אם אני מרגיש רע סימן שמה שקורה הוא רע, שמישהו או משהו לא בסדר").
מצאו זמן מתאים. הסבירו לילד במתינות ובשפה פשוטה מדוע חשוב שייקח תרופה ("הרופא אמר שזה יפסיק את השיעול/ הכאב/ הנזלת…."). כבדו את חששותיו והרגיעו אותם ("אתה דואג שזה יהיה מר/ לא נעים/ יכאב", "מה פתאום, זה יעבור"). הפרידו בין לימוד המיומנות ללקיחת התרופה. נסו ללמד את הילד לבלוע כדור באווירה משחקית ולא מאיימת. תנו לא לבלוע סוכריות קטנות, פיסות אוכל קטנות – כתרגול. החליפו איתו תפקידים ותנו לו לתת לכם "כאילו תרופה", תנו לבובה תרופה.
תכננו לתת את התרופה ללא לחץ זמן. קומו בבוקר קצת יותר מוקדם אם צריך. העבירו מסר חד משמעי ("עכשיו!", "צריך!"). אל תדחו ואל תתדיינו יותר מידי. כמה שמתעסקים בזה יותר הרתיעה רק גדלה. חיזרו על הדרישה בליווי הצעת פתרונות ("לערבב את זה במשהו מתוק", "לקבל משהו מתוק אחרי הבליעה"). עודדו אותו ("מי גיבור", "מי גדול", "מי יכול"). אם הילד מסרב בתוקף התריאו פעם אחת ("אם לא תיקח עכשיו לבד, אני אהיה חייב לשים לך בפה"). הקפידו לחבק ולהרגיע לאחר מכן.
ילדים מרגישים גדולים וגיבורים במיוחד כשהם מצליחים לבלוע את הכדור לבד. תנו לו הזדמנות להיות אמיץ וגיבור.
כשמצליחים, אפילו הגלולה הופכת לפחות מרה.
הי גוני
מה לגבי ילד בן 7 שצריך לעבור ניתוח כפתורים ? הבעיה היא שהוא חרד מפרוצדורות רפואיות בעיקר בכל מה שקשור לבדיקות אזניים ומסרב לכך בתוקף. לא מזמן הוא גילה חרדה גדולה מבדיקת דם ואפילו לא ישן בלילה שלפני הבדיקה. מתי ואיך להגיד לו לגבי הניתוח?
תודה על השאלה.כל שאלה היא הזדמנות לכולנו לחדד את הראיה ולהאיר עוד זוית .
בגיל שבע לילדים יש כבר מושגי זמן ברורים. אם מספרים לילד שבוע ואפילו שבועיים מראש הוא לא יכנס לחרדה מאותו רגע, כמו ילדים קטנים. להפך,זה יתן לכם ולו זמן להתכונן ולהתגונן מהחרדות.
האם זכור לכם ממתי החלה החרדה מפרוצדורות רפואיות? אם כן דברו על כך שאז היה קטן יותר ומבין פחות והגוף שלו עדין זוכר את הפחד מאז.
קרוב לודאי שהוא פוחד יותר מהפחד מאשר מהפרוצדורה עצמה. לגבי הניתוח עצמו, תארו לו מה יהיה באופן אמין ומרגיע. הזמינו אותו לשאול כל שאלה שעולה לו. גם בגיל שבע משחק תפקידים שמדגים מה יהיה עדין יכול להיות רלבנטי.אם אתם רגועים ונחושים זה יעבור גם אליו,היו בטוחים!
נשמח לשמוע עוד
שאלה בנושא לא קשור: (לא ידעתי איפה לרשום)
הבן שלי בן 7 עושה בקרוב אבחון פסיכודידקטי. כיצד מסבירים לו? הילד נבון, מלא מוטיבציה אך גם מתקשה מאוד בבית הספר.
תודה
אכן, הכנה מוקדמת לאבחון יכולה לתרום ולהשפיע על תוצאותיו.לילד בן שבע חשוב לדעת מה יהיה באבחון: מה יבקשו ממנו לעשות, כמה זמן זה יקח, איפה אמא תהיה, אם זה יהיה קשה..כדאי לשאול את מי שמעביר את האבחון מה לומר. בדרך כלל הילד מתבקש למלא כל מיני משימות מהקל אל הפחות קל.
ילדים רוצים להבין למה הם הולכים לאבחון. כדאי להסביר שזה איבחון ולא מבחן.זה לא בודק כמה הוא חכם אלא מנסה לתת תמונה במה הוא יותר חזק ובמה כדאי לחזק אותו. המסר הכללי הוא שהישגים מושפעים מתירגול וחזרות.יכולות אינן דבר קבוע אלא נירכש. וחשוב לדעת היכן לרכז את המאמץ.
מה שנראה לנו מובן לא תמיד מובן להם. ודאי שהוא יכול להסביר במילים שלו את מה שאמרת.
שיהיה בהצלחה!
היי גוני,
אני רוצה עזרה. אני מתוסכלת ביותר. הבן שלי בן 4 וחצי. היה אמור לקבל תרופה מידית כדי למנוע התפתחות דלקת. הרופאה אמרה שאם זה לא הולך הוא יצטרך לקבל דרך הוריד באשפוז.
ניסנו אני ובעלי בכל דרך אפשרית. ממש הכרחנו את הילד והכנסנו לו את התרופה. הילד ירק אותה ולא עזר לנו כלום.
אני מרגישה שיש פה משהו מעוות. ההורים ל אמסוגלים לתת לילד תרופה ובשביל זה מתאשפזים. מה יכולתי לעשות?
אני חייבת לומר שכל נושא הגבולות הוא לא מהחזקים בביתינו. אני יותר החלטית אבל גם הרבה מאיימת לא רק מה שאני מקיימת. ובעלי ממש רך ומתבלבל מהילדים. לא מסוגל להיות איתם קשה.
אולי יש לזה קשר אבל עד כמה?
תודה רבה!
ל"רוצה עזרה" בבקשה:
אין כל קשר בין לקיחת תרופות וגבולות, לפחות לא קשר ישיר. בנך באמת מפחד לשים משהו זר בפיו.זה מחמיר עוד יותר כשהוא רואה את הלחץ שלכם.
ואולי מה שקרה לא כל כך מעוות. אם ניסיתם בטובות , בדרך שהצענו בבלוג, וזה לא עזר עדיף שהרופאים יהיו ה"רעים" ולא אתם. אולי עדיף שיכניסו לו באינפוזיה ולא בכוח דרך הפה. אם מכריחים ילד לקחת תרופה בכח הוא נעשה חשדן לכל דבר שנכנס לו לפה, כולל אוכל.
מה שהכי כדאי זה ש"תרגעו…כדי שתוכלו להרגיע". בנכם זקוק למסר אוהב ומווסת, להורים שמעודדים אותו ולא כועסים עליו ועל העולם או עצמם בדיוק כשהוא הכי צריך אותם.
בטוח שתצליחו!
האם עזרנו מספיק…כדי שתוכלו לעזור?