הדפסה
״אנונימי״ אמר/ה…
קראתי את התגובות שלך למקרים קודמים ונראה לי שהמקרה שלי קצת שונה. יש לי שני ילדים ותינוק חדש שהצטרף אלינו לפני כשבועיים. עוד בסוף ההיריון שמתי לב להתקפי זעם של בני (2.5). כאשר דברים לא נעשים לפי רצונו ו/או לטעמו הוא מתחיל לצרוח ומתקשה מאד להירגע. עם הזמן התקפי הזעם נעשו חמורים יותר. הוא בעל תעוזה ולא מהסס לנופף בידיו ולהכות אותי ואת אביו.
במקרים הללו אני מדברת אליו בסמכותיות .אומרת שתגובות מסוג זה לא מקובלות אצלנו , שאשמח לעזור לו / לתת לו את מבוקשו וכשהוא ירצה זאת שיקרא לי ויוצאת מחדרו . בד"כ הוא משתולל ולא מפסיק לצעוק ולהרביץ ואני צריכה להחזיק את ידיו. לאחר שהוא נרגע (זה עלול לקחת יותר מחצי שעה), הוא מסוגל לבוא ולהגיד סליחה ואפילו לתת נשיקה במקום ששם ניתנה המכה.
אני קצת אובדת עצות. שמתי לב שהוא נירגע יותר אצל אביו. לעיתים הוא מסרב לבוא אלי ומעדיף מראש להירגע בזרועות אביו.; אני מרגישה שזה שלב ארוך מדי ולא מצליחה למגר את התופעה. ואם לא לנהוג ככה, אז איך כן?? חשוב לציין שאני ובעלי נוהגים כלפיו באותו האופן ומשתדלים לעשות זאת בעקביות.
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה…
ל"סמכותית" בן 2.5 שמרביץ בהתקף הזעם ומתקשה להירגע)
בואי נראה מה שונה במקרה שלכם:
נולד לו אח. הוא מסכן יותר!
הוא מרביץ. הוא בעל תעוזה יותר!
הוא מעדיף להירגע בזרועות אביו. יש לו אבא זמין יותר!
כל ההבדלים שמנית אינם דברים שליליים או לא נורמטיביים. יש המון ילדים בעולם שהצרות נופלות עליהם בשלשות: גם אח חדש, גם לא נתנו לו את מבוקשו, וגם אסור לו להרביץ.. ממש לא פייר!
אם תקראי תשובות קודמות תביני שאתם נותנים לו כללים ושמים לו גבולות ואילו הוא זקוק להכרה בזעם ("אתה כועס..", "רצית את אימא ואימא עכשיו עם התינוק..", "רצית עכשיו לקבל X ועכשיו אי אפשר.."). הוא זקוק שיעודדו אותו ("אני אוהבת אותך מאוווד..") ויתנו לו הנחיות יותר ברורות, איך לתת ביטוי לזעם שעולה בו ואיך לפתור את הקונפליקט("לצעוק/ לבכות/ לכעוס מותר, להרביץ אסור!", "בוא נצעק יחד ונוציא את הכעס מהלב..", "ועכשיו די. בוא נמצא פתרון/ בוא נירגע..").
תאמיני לו. חלק מהמצוקה וההחרפה בביטויי הזעם נובעת מהבהלה שלו ממה שקורה לו. הוא לא רק זועם שלא קיבל מה שרצה או שקיבל אח שלא רצה, אלא גם זועם על העונש שלא ביקש והזעם שלא נפסק. הוא מעדיף את אבא כי באורח פלא שם הזעם נגמר יותר מהר.
התמידי ברוח טובה ותראי שהוא יירגע. הביני שהיחסים שלך עם בנך בונים את מערכות הוויסות צעד אחר צעד, עצב אחר עצב.. כשאנחנו נותנים מילים למה שקורה אנחנו מחברים רגש ושפה (את ימין ושמאל במוח). כשאנחנו מבינים ומציעים פתרונות אנחנו מחברים רצון עם הגיון (בונים מדרגות בין הקומה התחתונה שבראשו לקומה העליונה).
ראי בזה אתגר ולא איום. אפילו לימוד נהיגה לוקח הרבה זמן, ולימוד איך להתנהג קשה שבעתיים.
היו סבלנים. בטוח שתצליחו!
בוקר טוב,
אשמח אם תוכלו לתת לנו ייעוץ והכוונה לגבי בעיה לא פשוטה שהחלה בגיל 1.5 אצל בני .
בכל פעם שבני הרגיש תיסכול, בין אם כי לא הבנו מה הוא צריך, או שהיה חולה, או שלא קיבל את מבוקשו, הוא היה מתיישב על ברכיו ומטיח את ראשו בריצפה מספר פעמים. לעיתים גם היה מטיח את ראשו על ארון או עצם אחר שנמצא בסביבתו. אנחנו כהורים, נרעשנו מכך מאוד. בכל פעם שהתופעה קרתה היינו מיד ניגשים אליו ומרימים אותו על מנת להפסיק את הפעולה.
לאחר שהבעיה החמירה וקרתה פעמים רבות החלטתי לשנות את התגובה. בכל פעם שהטיח את ראשו בריצפה – לא הגבתי במילים או קולות, לא נתתי לו את מבוקשו ובאותה עת לקחת אותו למה שקרוי אצלנו TIME OUT – כלומר להוציא אותו מהמרחב הקיים ולהעביר אותו מיד לחדר אחר שאין בו משחקים למשך דקה לערך. שם הסברתי לו שהוא ב TIME OUT ושאין להטיח את הראש בריצפה.
כיום הוא בגיל 2 – זה קורה לעיתים די רחוקות אבל לצערי עדין קורה בבית ואף בגן (מה שמרעיש מאוד את הגננות). איך ממגרים את התופעה הזו ?
זה ממש מציק לנו כהורים ומאוד מדאיג .
ל"TIME IN"
(בן שנתיים שמטיח את ראשו בעת כעס)
ילד בן שנה וחצי -שנתיים שמטיח את ראשו כשהוא מתוסכל אינו עושה זאת כי אינו מבין שזה אסור, או כדרך לקבל את מה שהוא רוצה. הוא עושה זאת כי הרגשת התסכול והזעם עזה ובלתי נסבלת עבורו. הוא עדיין לא מבין מה קורה לו או מה לעשות עם התחושה הנוראה שמציפה אותו. החבטות נועדו לעצור את ההרגשה הרעה. להרוס אותה, מבלי להבין שהוא פוגע בעצמו באופן הזה. ממש כמו ילדים שנושכים את היד של עצמם כדי להפסיק לבכות כי הבכי בלתי ניסבל עבורם.
הסברים, עונשים והרחקה לחדר אחר לא יעזרו. כל אלה פונים לחשיבה של הילד, שבאותו זמן קורסת.
כדי שהוא יוכל להכיל את התסכול ולהיעזר בכם (ולא בחבטות) כדי להירגע, הוא זקוק שאתם תצליחו להכיל את התסכול שלו. תישארו רגועים כדי שתוכלו להרגיע. תתקרבו אליו בחיבה גדולה, תיצרו קשר עין, תתנו ביטוי גלוי לאהבתכם, נסו לחבק אותו, תכירו ברגש שלו, תהיו איתו ותעזרו לו להירגע.
זה נישמע ככה: "אוי.. רצית X וזה לא קרה..(או: לא רצית שמשהו יקרה וזה קרה..) אתה כועס..אתה דופק את הראש שלך.. אני אוהבת אותך.. אני אשאר לידך.. אני רוצה לעזור לך.. בטוח שהבכי יעבור.. הכעס יעבור והצחוק יחזור.. בוא נחפש פתרון.."
אם הוא מתקשה להירגע, בועט, צועק, זורק את עצמו, אל תתרחקו ואל תכעסו. התקף הזעם לא יימשך לנצח. הוא יגמר כמו שהלחץ שיוצא מסיר הלחץ ניגמר. תראו בכל אירוע שכזה הזדמנות לחזק את הביטחון של בנכם בנכונות וביכולת שלכם לעזור לו ולהרגיע אותו.
בנוסף אתם יכולים לשנן לו, לא בזמן האירוע: "מי חמוד! מיום ליום אתה לומד להירגע. מה, אולי לדפוק עם הראש ברצפה יעזור? מה פתאום! חיבוק- נישוק יעזור. אמא תעזור. בטוח שתצליח!".
זה לא יעבור מיד. העיקר שמפעם לפעם זה ילך ויתקצר. יקרה לעיתים יותר רחוקות. העיקר שהוא יראה בכם נמל בטוח ומסביר פנים שפותח בפניו את הדלת כל פעם שיש סערה, ולא מגרש אותו לנמל אחר.
אני בטוחה שתצליחו.
שלום גוני,
נכנסתי לבלוג שלך וחשבתי אולי תוכלי לעזור לי.
הבן שלי בן שנה וחודשים הוא ילד מקסים וחמוד מלא אנרגיות אוהב שמשתוללים איתו, אבל הוא דורש כל דבר כאן, עכשיו ומיד בצורה חריגה. לדוגמא: אם הוא רוצה לישון אז לא משנה לו היכן אנחנו והוא מתחיל בצרחות ואין אפשרות להרגיע אותו אין! לא הסחת דעת, לא חיבוק, לא שיר, לא מילה טובה כלום! עד שהוא לא יכנס למיטה אין אם מי לדבר הוא מתפתל, מרביץ לכל עבר. הוא גם צריך לראות אותי בסביבה כל הזמן ואם אני הולכת רגע לחדר אז הוא רודף אחרי בבכיות. דורש על הידיים. אני לא יכולה להשאיר אותו לכמה דקות לא אצל שכנה, לא אצל אמא שלי אפילו לא בשביל ללכת למכולת. אני שוב מדגישה כשהוא רגוע הוא ילד מקסים במיוחד מדבר מחייך ומתגלגל מצחוק עד שמגיע הפיצוץ.
רציתי לשאול איך אני יכולה לעזור לו איך אני יכולה ליצור איתו קשר בזמנים האלו ולהביא אותו לרגיעה?
דבר נוסף המטפלת שלו במעון היא אישה מאוד מסודרת ומאורגנת וקשה לה עם ההתפרצויות שלו היא קוראת לי לחזור לקחת אותו. אני מרגישה שבעקבות ההתנהגות שלו היא לא אוהבת אותו. היא מקסימה אליו כשהוא רגוע אבל כשהוא מתפרץ היא מאבדת עשתונות ונהית לחוצה והוא מרגיש את זה ומנצל.
איך אני יכולה להנחות אותה מה טוב בשבילו שיהיה קל ונח יותר לשניהם?
אשמח אם תעזרי לי בעצה והנחייה.
בתודה מראש,
ל"מדגישה"
( בן 1.2 מקסים שהופך לא מקסים כשהוא רוצה משהו כאן ועכשיו)
הדבר שהכי מרגיע בכי או התקף זעם זה מבוגר אוהב, שיש לו הרבה סבלנות ולא ניבהל מהבכי או הזעם ולא ממהר להסיח את הדעת ממנו. במקום זה הוא נותן הכרה למה שגרם לבכי ("אוי, אתה עייף ורוצה לישון. עכשיו" מסביר במינימום מילים "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר. עכשיו אי אפשר". מציע פתרון, שוב במינימום מילים ("עוד מעט נגיע לאוטו ותוכל לישון"). ומרגיע ("מי חמוד . אני אוהבת אותך ועוזרת לך עד שתרגע"). ואז פשוט להישאר איתו ולתת לו לפרוק את הבכי, כמו שסיר לחץ פורק את הלחץ עד שהוא נירגע.
כנראה שדווקא הלחץ של המטפלת ושלך מהבכי שלו והניסיונות לעצור את הבכי והזעם רק מגבירים אותו.
ישנם מחקרים מאוד מעניינים בהם מראים לאנשים סרטונים קשים לצפייה שמעוררים רגשות קשים. דווקא הקבוצה שמקבלת הנחייה "תנסו להישאר רגועים ולא להגיב בכעס/ פחד" מראה תגובות יותר קשות ,כפי שנמדד במדדים גופניים ומפעילות המוח.
בגילו הוא רק מתחיל לחוות רגשות עוצמתיים ועוד לא יודע לתת להם שם, ואיך להתמודד איתם.
הנחי גם את המטפלת להגיב באופן דומה. הפני אותה לקרוא כל מה שכתבנו בעבר בנושא זה.
.
ותמיד לזכור: הבכי עובר והצחוק חוזר. הכול בסדר.