אי שוויון בנטל

אנונימי אמר/ה:
מה לגבי מישהו שעושה יותר וגורם (בכוונה או שלא בכוונה) למי שעושה פחות (אבל גם עושה) להרגיש רגשות אשם? אני מדברת על יותר מבוגרים. איך מתמודדים עם היחסיות הזאת כשגדולים? איך יודעים את הגבול בין "משקיע" לבין "מנוצל" או בין "עובד קשה אבל פחות מהשני" לבין "מנצל"?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"מה לגבי"
מה לגבי אי שוויון בין שני אחים החולקים אותו חדר – אחד טורח ומסדר והשני מפזר? מה לגבי אי שוויון בין שני סועדים – אחד זולל ומחסל והשני לא שבע? מה לגבי שני שותפים בעבודה – אחד מדליק מבער (בתחת) והשני מצנח רחיפה? מה לגבי שני מטיילים – האחד סוחב והשני עוזב? מה לגבי שני מתבגרים המגישים עבודה משותפת – האחד מתעמק והשני מתחמק?

בכל מקום בו מתקיים אי שוויון תהיה צרימה במערכת היחסים ויתעוררו רגשות לא נוחים. כעס, רגשות אשם, תחושת ניצול. לאף צד אין בלעדיות על רגש מסוים (גם זה שעובד פחות יכול להרגיש מנוצל. גם זה שעושה יותר יכול להרגיש אשם). מצד שני, בכל מערכת יחסים יהיו תחומים בהם יהיה חוסר שוויון.

"ניצול" מוגדר על פי הכוונה – כאשר למישהו יש כוונה מודעת לעשות פחות וליהנות מהמאמץ של זולתו. ברוב המקרים זו לא הסיבה לחוסר העשייה. גם מבוגרים (גם "מבוגר" זה מושג יחסי) לא ערים לחוסר השוויון בנטל; ממעטים או מתקשים לחשוב על הנפש והרגשות של הזולת. לאחרים תפיסת עולם שונה. הם סבורים ש"לא צריך", "לא חשוב", "לא עכשיו", "זה לא עושה לי את זה". הסטנדרטים שלהם שונים. הם מתייחסים למאמץ כמו לכסף ומנסים לחסוך כמה שיותר. לפעמים הם נתקעו בגיל ההתבגרות כשהיכולת לגייס כוחות נפש שלא למטרות הנאה מידית אפסיים. ויש כאלה שפשוט לא מסוגלים- ממש כשם שפרה לא מטילה ביצים ותרנגולת לא נותנת חלב. בטח לא תרנגולת מבוגרת.

אחד הכישורים החברתיים החשובים היא היכולת לתת לשני משוב. במקרה שבו אח/ חבר/ בן זוג/ שותף עושה משהו מכעיס או פוגע כדאי לדבר אתו על כך במתינות; ליידע אותו כיצד מה שהוא עשה נתפס על ידי השני; לשתף אותו במה שמרגישים ומצפים, מבלי להאשים ומתוך הבנה לצד שלו. אפשר להוסיף הומור ("יש לך כשרון יוצא דופן להתחלק איתי בעומס מבלי שאני ארגיש"), לומר ברוח טובה ("אני בטוח/ה שיש לך סיבות טובות, אבל סיבות טובות ותוצאות גרועות זה עדיין תוצאות גרועות. ואני עדיין זקוק/ה לעזרה"),אך שיהיה ברור שעומדים מאחורי מה שאומרים. אחר כך לעזוב את הנושא. ככה ההבנה לנפש של הזולת תתחזק ויחד אתה הקשר ומערכת היחסים.

למרבה הפלא, ובניגוד למה שמצפים, ככול שמתבגרים המוח והאישיות פחות פלסטיים מאלו של ילד. השינוי לוקח יותר זמן. עד שהשינוי יקרה (אם בכלל) כדאי לא להיתקע על תחושת הניצול ולזכור שביחסים חברתיים עדיף, כמה שיותר מהר, לשכוח ולסלוח. כי כשמדובר באנשים קרובים – אי שוויון בנטל עדיף על הפיכת השוויון לנטל.