הדפסה
עם הכניסה לכיתה א' ציפינו שבננו ירחיב את מעגל החברים שלו. הוא אף פעם לא היה מלך הרייטינג אבל האמנו שעם הזמן הוא ישתחרר ויפתח. לאחרונה שמנו לב שהוא מרבה לשחק לבד, לא מזמין אליו ולא נעתר להזמנות של אחרים. כשחברים מגיעים הביתה הוא פונה לשחק במחשב ולא מתמיד במשחק המשותף. מסכים למיניהם תמיד בעדיפות ראשונה אצלו.
אנחנו לא רוצים לנדנד או ללחוץ אבל חוששים שחבריו יפסיקו להזמין ולשתף אותו. עד כמה להתערב? האם יש מה לעשות? או שעדיף להניח לו ולקבל שזה האופי שלו?
בכניסה לבית הספר התביעה להיות יום שלם חלק מקבוצה, מחברה חדשה, להתנהל בהתאם לנורמות חברתיות חיצוניות יכולה להיות מתישה. ילדים שונים זה מזה במוטיבציה שלהם להשתלב. ישנם אלו שבוחרים לכלות את כל כוחם ומרצם במאמצים להתיידד. מרבית התלמידים קושרים קשרים בבית הספר ואחר הצהריים מעדיפים לאסוף כוח ליום המחרת בחיק המשפחה. אחרים נמנעים ומתרחקים מחשש לקבל סירוב או לחוות דחייה. הם מתקשים להבין איך מישהו רוצה להיות חבר שלהם אם הוא לא מכיר אותם. הם עצמם רוצים חברים חדשים אבל רק כאלו שהם כבר מכירים. ילדים שמחוברים למחשב, לסמרטפון, לאייפד מתקשים לוותר על משחקים שהם מכירים ואוהבים בשביל לשחק עם חברים שהם לא מכירים במשחקים שהם לא אוהבים. ובכלל, למה להסתפק בידידים אנושיים אם אפשר להיות מוקף ביצורים וירטואלים בעלי כוחות על.
יחסים חברתיים הם תוצאה של נטיות מולדות והשפעות תרבותיות וסביבתיות, כשלאחרונות תרומה רבה ומכרעת. יכולות חברתיות מתפתחות בהדרגה. בגיל הרך, פעוטות יוצרים מגעים קצרים, מהנים ולא מחייבים. הם משחקים בקרבת החבר ולומדים להתחלק בצעצועים וממתקים. בגן, הם משתפים פעולה בחיפוש אחר סיפוק ועניין משותף. חבר נתפס כמי שעוזר במשימות שלא ניתן להשלים לבד: משחקי דמיון, בניה, תחרות, מחבואים… בבית ספר עולה תדירות הקשרים עם חברים ויש תחושה של מחויבות ונאמנות. חברים מצליחים לראות דברים מנקודת המבט של השני, להתחשב בדעות וברצונות של האחר, להתגמש ולוותר, לעזור, לפרגן, להפגין חיבה וכבוד ולשמור על הדדיות ביחסים.
מיומנויות חברתיות אלו מתפתחות בתוך קשר ממושך עם מישהו אחר, מוכר וקרוב. תוך כדי המשחק המשותף נרכשים הידע, הכישורים הנחוצים, ההבנה לנפש של השני, המוטיבציה והביטחון העצמי. אם בנכם מרבה לשחק עם המחשב הוא ישכיל להיות ידידותי למחשב.
כשם שלא מניחים לילד לאכול ממתקים "כי זה הטעם שלו", אל תאפשרו לו לזלול טכנולוגיה "כי זה האופי שלו". הגבילו מחשב כמו שאתם מגבילים ממתקים: מעט, בזמנים קבועים, ורק אחרי הדבר האמיתי. שוחחו איתו. שאלו אותו לדעתו. שתפו אותו במחשבות, בציפיות ובהחלטות שלכם לגביו. תנו ביטוי ברור לרצון שלכם שהוא יזמין חברים ויתרועע. הזמינו חברים לבית באופן שגרתי, ספקו לבנכם הזדמנות לפתח קשרים במקום שבו הוא מרגיש הכי בטוח– בבית, ותיווכחו ש"עם האוכל בא התיאבון".
אי אפשר בבת אחת להפוך ל"מר ידידות", לומר: "מעתה אני מזמין חברים והולך למי שמזמין אותי". ילדים עושים צעד גדול בחיים בהרבה צעדים קטנים. עזרו לו בצעדיו הראשונים בחברה והוא יכיר לכם תודה על כך.
בתי בת 4 ניסתה ליצור משחק עם ילד בגילה בגינה, ושאלה אותו אם הוא רוצה לשחק איתה (אבל לא הציעה משחק ספיציפי). הילד אמר שכן אבל הלך לשחק עם ילדים אחרים שטיפסו על המגלשה. איך לעזור לה ליצור קשר עם ילדים שאינה מכירה? מה עובד?
ל"מה עובד"
(ילדה בת 4 שרוצה לשחק יחד)
כשילדה בת 4 שואלת ילד אם הוא רוצה לשחק איתה היא מתכוונת למגע קצר, לשחק לידו, ולאו דווקא למשחק מסויים. כשבן בן 4 אומר שהוא מעונין זוהי אמירה כללית ללא התחייבות (בדומה לבחורים גם בגילים יותר מבוגרים). כווני אותה ללכת ולהתגלש לצידו במגלשות. רק אחרי שההכרות מתבססת יש טעם לנסות לחפש עיסוק אחר משותף, משהו שיענין גם אותו וגם אותה.
יש הבדל בין בנים ובנות כבר בגיל הזה. בנים מעדיפים (זו כמובן הכללה שיש לה יוצאים מהכלל)משחקים עם מרכיב תנועתי ופעילות מוטורית. בנות כבר בגיל הזה מחפשות יותר תיקשורת.
היי. יש לי שאלה כזו:
הבן שלי בן 6 בכיתה א', בסך הכל טוב לו בבית הספר והוא מבסוט. עם זאת, אני שמה לב לאחרונה שמבחינה חברתית אין לו הרבה חברים, הוא כמעט ולא מזמין חברים הביתה, בטח שלא חברים חדשים מהכיתה. אני לא לוחצת עליו כי אני מרגישה שיותר נכון מבחינתו להסתגל לאט לכיתה ולחברים החדשים. עם זאת, גם עם חברים מהגן שאיתו בכיתה או בבית הספר הוא לא ממש חבר. הוא לא מזמין, אם פוגש אותם בגינה, הוא לא תמיד מתייחס אליהם או אומר שלום, לפעמים הוא מסתכל עליהם ובורח או שפשוט ממשיך לעשות מה שעשה קודם לבד. כשהוא לפעמים משחק כדורגל עם חברים הוא בוכה כשמבקיעים לו גול.
אני לא יודעת אם יש קשר אבל הוא ממש אוהב מסכים מכל סוג שהוא, טלוויזיה, פלאפונים, מחשב, אייפד והכל. תמיד מעדיף אותם מאשר לשחק עם חברים, אנחנו מאוד משתדלים להגביל אותו אבל זו תמיד ההעדפה שלו.
אנחנו ההורים נפגשים די הרבה עם חברים כך שהוא רואה זאת בבית.
האם את חושבת שיש עוד מה לעשות או ייתכן שזה פשוט האופי של הילד? האם יש סוג של טיפול שכדאי להתעניין בהם?
תודה
ל"שמה לב" (ילד בכיתה א' שאין לו הרבה חברים)
יופי של שאלה שראוי לכתוב עליה פוסט שלם. בינתיים אענה לך בקיצור:
יחסים חברתיים זוהי יכולת מורכבת שהמרכיב הגנטי שלה הוא יחסית קטן. לאנשים שונים טמפרמנט שונה, אבל גם אלו שנולדו עם דחפים חברתיים לא כל כך חזקים (אולי כמו אבא או אמא) מושפעים
מ א ד מהתנסות סביבתית. לא די שהוא רואה אתכם קושרים קשרים עם חברים. הוא גם זקוק להנחיה ועזרה. הוא גם רואה אתכם רוכבים על אופניים אך בשביל שהוא יתחיל לרכב הוא צריך מסר ברור מכם שזה מה שאתם חושבים שכדאי לו לעשות.
בשביל להיות חברותי יש צורך בידע, כישורים , הבנה למיינד של האחר ובטחון עצמי. יתכן מאד שהוא מפרש את ה"לא לוחצת" שלך כמסר שזה לא חשוב לך. מן התאור שלך נידמה לי שהוא בעיקר לא יודע מה לעשות (כשהוא רואה חבר ברחוב או כשהוא מפסיד). אל תלחצי ואל תילחצי.
במקום זה עודדי והנחי אותו לפני שאתם יוצאים מהבית או כאשר אתם פוגשים חבר. אמרי לו שיהיה נחמד אם תפגשו חבר. בקשי ממנו לומר שלום. אמרי שתשמחי אם הוא ישחק יחד. תני הכרה למבוכה ולקושי ולכך שלפעמים החבר ירצה לשחק ולפעמים לא, אבל כדאי לנסות. ואם לא -לא נורא. בפעם אחרת הם ישחקו יחד. אולי גם החבר נבוך….
לשאלתך האחרונה – המחשב משמש לו מפלט, מאפשר הימנעות ממשהו שהוא לא בטוח ולא מאפשר התנסות חברתית מספקת. במקום טיפול ואפילו חוג, פעם פעמיים בשבוע הזמינו חבר הביתה. זה יספק לבנך הזדמנויות לפתח קשרים חברתיים במקום שבו הוא הכי בטוח – בבית. אחר כך הוא יעביר זאת לבית של החבר.
המשיכי לשאול שאלות שבודאי מטרידות עוד הרבה הורים.
היי גוני
שמעת פעם על דבר כזה?
בני בן השנתיים וחצי לא מפסיק בשבועות האחרונים להזכיר את אחד החברים בגן. יוני.
ממש מעריץ. מי היה אבא של שבת? יוני. וזה לא נכון. בתוך שיחה על אבות וילדים: איך קוראים לאבא שלנו? יוני. במשחקים עם הבית בובות. ובעוד פוזות מצחיקות.
אני רוצה לספר שהוא ילד תקשורתי וחברותי מאוד. בגן- ספרה לי הגננת בלי קשר שהוא ילד אהוב. כל רגע חברים קוראים לו ורוצים אותו. כששאלתי אותה אם הוא משחק הרבה עם יוני? היא ענתה שממש לא. זה כנראה רק בדמיון.
בהתחלה חשבנו על זה סתם. הזמנו את יוני אחר הצהריים. באמת הם משחקים יפה ביחד. בשיתוף ובכיף.
אבל מאיפה ההערצה הזו? מה מצית את הדמיון ובונה את הפנטזיה?
אולי אולי יוני כבר נהיה בן 3 והוא עדיין לא?
זה נראה לי תגובה עוצמתית מידי. במיוחד שיש בגן עוד ילדים שנהיו בני 3.
מחכים לעזרה בפתרון החידה.
ל"עוצמתית"
(ילד שמגיב בהתלהבות לילד אחר בגן)
אין לי מושג מה בדיוק קורה בליבו. וכל ההשערות שלך ניראות לי הגיוניות. משהו בילד הזה עורר הרשים אותו , וזה כלל לא משנה שאולי יש עוד ילדים בגילו מרשימים יותר. הפעם הראשונה היא תמיד עוצמתית יותר. אולי זו הפעם הראשונה בייו הקצרים שהוא נעשה מודע לנוכחות של ילד אחר ולזהות שונה ממנו ממנה הוא מתפעל.
האם יש לו אחים?
גם הרעיון שלכם להזמין את יוני נישמע מיטיב.
כמה שלא נישתדל אי אפשר להבין אותם עד הסוף. וצריך לברך על כך. כי זה מה שעוזר להם ולנו להבין שאנחנו לא זהים.
גוני,
אשמח מאוד אם תעזרי לי.
הבת שלי בכיתה ג'.
לצערי אני רואה שהיא ממש דחויה בחברה. בנות מתרחקות ממנה. אולי אפילו צוחקות עליה.
איך אוכל לעזור לה?
ל"רוצה לעזור"
(בכתה ג', דחויה חברתית)
מרוב צער ודאגה כתבת לנו על הצער והדאגה ולא הסברת ממתי אין לה חברות, האם היא ידידותית ותיקשורתית, כיצד החברות דוחות אותה, כיצד היא מגיבה, מה את חושבת, ומה היא מסבירה ואומרת.
בבלוג לא ניתן להשיב על שאלות כלליות. אולי אם תפרטי קצת יותר נוכל לעזור במשהו.ואולי כדאי לפנות ליעוץ.
בינתיים מצאי את זמן להיות איתה ביחד, לשחק,לבלות, לדבר, לפרגן.. אמא לא יכולה להחליף חברות. אך הקשר החם עם אמא עוזר לבנות ביטחון עצמי ואמונה שמגיע לה שיאהבו אותה, ידברו איתה ויהנו להיות איתה.
שלום! כתבה חשובה ומעניינת.
אני ממש לחוצה. מקווה שלא עשיתי הרבה נזק
בני בן 13. מהתנסויות חברתיות עד עכשיו יכולה להגיד שהוא מיודד עם אנשים קרובים למשפחה כמו בני דודים או ילדים של חברים שלי.
רוב זמן הפנוי מלבד לשיעורים מעביר ב"מסכים" למיניהם. לשאלה שלי למה שלא ייפגש עם חבר מהכיתה עונה בשלילה. מבינה שיש לו חברים בבית ספר אך בדלתות של בית ספר החברות מסתיימת.צריך לציין שגם בעבר ספורים הפעמים שבאו אליו או שהוא הלך לחברים. משנה שעברה יחד עם התחלה של חטיבה העניין הוחרף עוד יותר. האם לא מאוחר וניתן לעשות משהו??
ל"מאחרת"
(ילד בן 13 שהתידד עם מסכים).
בגיל שלוש עשרה יש לו כבר נסיון של שלוש עשרה שנה איך לספק את צרכיו החברתיים בדרכים לא כל כך חברותיות. בדרך כלל בגיל ההתבגרות, הודות לפעילות ההורמונלית, יש פרץ חדש של צרכים והתענינות חברתית. זו גם ההזדמנות לתקן את מה שהוחמץ עד כה.
קיבעי עם בנך "שיחה עסקית" פעם בשבוע. צאו לפיצה או בית קפה. אפשר גם להשאר בבית ולשוחח בארבע עיניים, רק שהמסכים יהיו מכובים וללא הפרעות. אמרי לו שחשוב לך לדבר איתו על היחסים החברתיים שלו. אמרי לו שאולי טעיתם שלא עודדתם אותו מוקדם יותר. נסי יחד איתו, בגובה העיניים, מלב אל לב, לדבר על הנושא ולמצוא דרכים לעודד את הקשרים החברתיים שלו. ייתכן מאוד שהוא מעונין ולא יודע איך.
התמידי ברוח טובה לדבר ולעקוב מה קורה. בגיל 13 אנחנו ההורים אחראים במאה אחוז על החמישים אחוז שלנו. השאר בידיו.
נשמח אם תספרי לנו מה קורה.
קיץ שמח ובריא
מדהים לראות איך הילדים הקטנטנים מארגנים להם כללים חברתיים.
בחג נפגשו אצלנו בני הדודים. בני בן השלוש עם בת דודתו בת השלוש וחצי. ה'מארח' פותח לה משחקים והיא קצת בישנית ולא מצטרפת. הוא בא ואומר לי: 'אמא, טובי לא רוצה לשחק'. אני מיד מרגיעה, הנה עוד רגע. בוא נביא לה עוגה. הילדים אוכלים את העוגה וחוזרים לחדר עם המשחקים.
אחרי כמה רגעים הוא חוזר ומכריז מהחדר: 'אמא, חיבים עוד עוגה! טובי עוד לא רוצה לשחק'.
מה דעתך גוני?
ל"עוגה עוגה"
(ילד בן 3 שמתמודד עם הבנה חברתית)
בגיל שלוש ההגיון הוא פשוט. הכל ברור. אחד ועוד אחד שווה עשר. עוגה אמורה לנצח בושה. אם אחת לא הספיקה צריך שתיים…
רק בן שלוש וכבר מנסה לשער על הנפש של האורחת בכלים הקונקרטים שבידיו. ח מ ו ד !!!
שלום, אני מורה, בכיתתי לומדת ילדה [בת 13]. רוב היום היא נמצאת בביתה די לבד ושוהה ארוכות ליד המחשה ובפיסבוק.
אני מרגישה שהדבר לא טוב לנערה וחושבת איך אפשר לגייס אותה לגבולות ושמירה עצמית כשזו הפעילות הקלה, הזמינה, הנוחה, המרגשת?
אשמח מאוד לקבל איזו הכוונה.
מורה יקרה
שמחתי לקרוא שאת אינך רואה ביחסים החברתיים של תלמידייך משהו שהוא מחוץ לתחום ולא מתפקידך. כל הכבוד!
לא כל כך הבנתי את שאלתך. למה את מתכוונת "איך אפשר לגייס אותה לגבולות ושמירה עצמית.."? הבהירי את עצמך ואנסה לענות.
נו גוני, תראי אותך עוזרת לי. אז שאני לא אעזור לתלמידה שלי?
הייתי רוצה בשביל הנערה שלא תתמכר למחשב ותשוטט באתרים מפוקפקים. שתשמור גם על החיים המעשיים, קשרים אנושיים ושאר עיסוקים. אבל המחשב נשמע פיתוי מאוד חזק אצלה. האם אני טועה במטרותי? איך אפשר לצעוד לקראתן?
מורה יקרה
הרעיונות שהצענו בפוסט רלבנטיים גם למורה.
כדי שהנערה תהיה מעוניינת בשינוי היא צריכה קודם כל להכיר בכך שיש בעיה, לקבל מידע שיבהיר לה למה כדאי לה לשנות ממנהגה. זהו תהליך שלוקח זמן. היא גם צריכה להשתכנע שבאמת אכפת לך, טובתה חשובה לך ושאת לא פועלת רק מתוך ביקורת כלפיה. זה דורש אמון.
נסי לשוחח איתה.
עשי יחד איתה רשימה ארוכה למה כ ד א י לשחק במחשב. חשוב שהיא תהיה מודעת לכל הסיבות ותדע שגם את מבינה אותן ואותה. אחר כך הציגי בפניה את הסיבות מדוע כדאי לווסת את השיטוט במחשב. אמרי לה שאם היא מעוניינת את מוכנה לעזור. יחד חישבו על תכנית הדרגתית ודרך לתת לה משוב ולצ'פר אותה.
האם אפשר לגייס את ההורים שלה לתהליך? האם היא הייתה רוצה שתעשי זאת?
בגילה חשוב לשאול אותה לרצונה ולדעתה האותנטית ולא לצפות לצייתנות מידית שלא תחזיק מעמד. עדיף שינוי לאט ובטוח ולא שינוי מהיר וחולף עם הרוח.
שלום
בני בכיתה ג', כמעט על כל דבר שאני לא מסכימה כמו להזמין חבר בשעה 7 בערב, להפסיק לצפות בטלויזיה ולהתחיל בשיעורי הבית ועוד כהנה וכהנה הוא מגיב "איזה אמא מעצבנת את" אני יודעת שאין לקחת את זה אישית אבל לא תמיד מצליחה….מה עושים עם תגובות שכאלו
ל"אישית"
(בן 7 שמתעצבן על כל איסור או הגבלה)
התגובה של בנך טבעית. עצבנות היא "כעס קטן". רגש של עצבנות/ כעס/ זעם עולה כל פעם שאנחנו לא מקבלים/ לא קורה מה שרצינו או כשאנחנו מקבלים/ קורה מה שלא רצינו.
במערכת יחסים טובה יש לנו אפשרות ללמוד לווסת את הכעס.
בזמן האירוע, כשהילד כבר כעוס, הוא לא במצב לקבל הסברים או החלטות. מצאי זמן אחר. הסבירי לו שטבעי שהוא מתעצבן אבל זה לא נעים לך. גם לא נוח לך שהוא עושה ממך עצבנית. גם אם ביקשת משהו שעצבן אותו את לא "מעצבנת". זה הבקשה מעצבנת ולא את. למדי אותו לאמוד/ לדרג את מידת העצבנות שלו. ( "מאחד עד עשר – כמה מעצבנת הבקשה לסגור טלוויזיה? וכמה ההגבלה לא להזמין חבר?"). אם זה לא משהו נורא מרגיז את מצפה שירגיע את עצמו ויבליג. לא נורא!. ככה גם את עושה.
סכמו שתעקבו מה קורה ותדברו על זה בעוד שבוע. הרגיעי אותו (ואת עצמך) שלא נורא אם זה לא יצליח מיד. שלא יתבאס. העיקר שלאט לאט הוא ילמד. הודי לו על השיחה. זה לא ברור מאליו.
עצם השיחה תעזור לך ולו לא לראות בכל דבר שהוא אומר או את עושה משהו אישי שמכוון נגד השני.
ספרי לנו איך הולך.
אחד הדברים החשובים ביותר עבורי, אם לא החשוב ביותר, הוא לייצר פתיחות ותקשורת טובה עם הילדים והבנה תודעתית אצלם שאם קורה דבר רע\טוב\ מטריד – אמא ואבא הם הכתובת הראשונה שאליה פונים.
בעידן התקשורתי של היום- הילדים חשופים לכ"כ הרבה מידע והרצון שלנו הוא לגונן ולייצר מצב שאנחנו נהיה המקור הראשון לאינפורמציה שהם שומעים או חווים.
השאלה איך עושים זאת?
אז כדי לייצר תקשורת אני משתדלת לשתף אותם במה שעובר עליי בעבודה ומתעניינת במה שעובר עליהם (ובמרבית מהפעמים לא זוכה לתשובה, אבל אני מבינה גם שזה עניין של גיל).
אנחנו מקיימים ארוחות משפחתיות (אם כי לא מספיק) ומנסים לשוחח כמה שיותר על נושאים שונים בהתאם לגילם.
אני גם מנסה לומר ולשנן להם שלאמא ואבא מספרים תמיד הכל (לא בטוחה שזה אכן קורה בפועל או שהם מספיר מבינים זאת).
לעיתים יש מצבים שאחד מהם משקר (קרע\שבר או הרס משהו)- אני מבקשת שיספרו לי ומסבירה שיותר חשוב לי לשמוע את האמת. במידה והילד מספר אני משבחת שסיפר ומנסה לא לכעוס יותר מדי על המקרה עצמו כדי לעודד שיתוף עתידי.
אני יודעת שהפרוט לעיל הוא מעט טכני ותקשורת טובה מושתת על אמון, בטחון ורבדים נוספים עמוקים יותר .
גילאי הילדים שלנו והצפיפות ביניהם שמים את נושא הגבולות\חוקים \סמכות במקום דומיננטי בהורות שלנו (לצערי אני נוזפת בהם לא מעט, וכשמישהו משיג גבול הוא הולך לחדר להרגע או מאבד זכות) ולעיתים אני חוששת שהדגש על נושאים אלו ייצור אצל הילדים רצון לא לשתף את אבא ואמא בנושאים שעתידים לייצר ביקורת.
איך מייצרים איזון בין שני הדברים?
איך מפתחים אצל הילדים את התודעה שאנחנו הכתובת הראשונה שיש לפנות אליה אם קרה \עשיתי משהו לא טוב?
ל"כתובת הראשונה"
(איך להיות הכתובת הראשונה שילדים פונים אליה)
הורים הם הכתובת הראשונה לפנות אליה לא בגלל שהם הכריזו על כך עשרות פעמים, אלא בגלל שניסיון העבר מלמד שזה כדאי. אפשר לסמוך עליהם שהם נושאים את הילד במיינד שלהם וטובתו ורווחתו הנפשית חשובה להם מכל. אפשר לסמוך עליהם שגם אם הילד, מעד/ החליק/ טעה/ התבלבל/ התכוון רע הם יצליחו לראות את הצד שלו, להיות הסנגורים של העולם הפנימי שלו. הם יבינו אותו ואת מה שגרם לו לעבור את הגבול (עייפות, בורות, תיסכול, רגשות עוצמתיים..). הם יפרידו בינו לבין המעשה. המעשה לא טוב אבל הוא ילד טוב. הם יקבלו את ההרגשות שלו ולא את המעשה. ומעל הכול הם יפעלו מתוך איזון ולא מעצבנות או עייפות. כשילד חושב שהוא יזכה לצעקות יהיה לו קשה לפנות להורה, גם אם הוא מבין שזה הדבר הנכון לעשות.
בגיל הרך, בו ילדייך נמצאים, נסי לא לנזוף בהם כשהם עוברים גבול/ מפרים חוק/ לא נשמעים לסמכות באופן מיידי. הביני אותם. זה לא קל להם. זה לוקח זמן עד שמפתחים ברקסים. הולמים אף אחד לא נולד עם ברקסים.
תני הכרה לרצון/ לרגש שלהם. חזרי על הכלל/ הגבול. השתמשי במודל הכיסא במידת הצורך (ראי פוסט "דווקא", וגם "מודל המזגן". תמיד קנחי בשינון חיובי ועידוד. " לא נורא. אתה ילד נהדר. מיום ליום תילמד. בשביל זה יש אמא/ אבא, בשביל לעזור. בשביל ללמד את הכללים והחוקים. זה סימן שאתה ילד גדול"
שיהיה בסבלנות