הדפסה
איך משיגים משמעת ומציבים גבול כשהדרכים הרגילות לא עוזרות? הבן שלנו בלתי נשלט ולא מקבל גבולות. כשהוא רוצה הוא יכול להיות נפלא. אבל כשהוא לא רוצה או לא מסכים למשהו הוא כועס והורס, מציק ולוקח דברים שלא שייכים לו. אם כועסים ומענישים הוא מתקיף חזרה, פורץ במעשי טרור עד שאנחנו מוותרים. מתלוות לזה הכרזות כמו " אני לא אקשיב לכם!"; "תפסיקו לומר לי מה לעשות!".
ניסינו להרגיע ולהסביר. הודענו שאיננו מוכנים להתנהגות הזו ולא נתקשר אתו כשהוא מתנהג ככה. התעלמנו. הרמנו קול ושלחנו לחדר. זה לא עבד.
מה קורה פה? למה זה לא עוזר?
כשיצאנו ממחלקת יולדות זוהרים מגאווה לא חשבנו שנזדקק לעונשים וגבולות. אנחנו נהיה הורים כל כך טובים, נאהב אותו כל כך, עד שהאהבה תייתר את הגבולות והענישה. איזה ילד שזוכה לטוב ביותר מהוריו יהיה מסוגל לפנות נגדם?!
מה לעשות שעודף (וגם חסך) הוא מתכון לבעיות משמעת. ילד אהוב, שהוריו מתקשים לדרוש ולתסכל אותו, מתמלא המון כוח ורוצה "עוד!". הוא מפרש את ההיענות של ההורים כ"טקס הכתרה". אם הוא מלך, הרצון שלו הוא פקודה. כאשר ההורים מגבילים, מסרבים לילד הוא מסיק שההורים כאן כדי לקלקל לו ותפקידו למנוע מהם לעשות זאת. כל ילד רוצה להיות ילד טוב. הוא רק מפסיק להיות ילד טוב כדי להשיג משהו שחשוב לו באותו רגע יותר מאשר להיות ילד טוב. הוא רואה בהתנהגות הפרועה משהו זמני, מקומי ולא דפוס עקבי.
גבולות ברורים הם מתנה יקרה שהורה אוהב יכול להעניק לילדיו. כדי שלא ניבהל מכוחנו ועוצמתנו חשוב שהעומד מולנו לא יפגע. פגיעה במישהו/ משהו שיקר לנו כמוה כגול עצמי, פגיעה מאש כוחותינו. היא ממלאת אותנו אשמה ודוחפת אותנו לראות בדחפים חלקים בלתי רצויים שלנו. בדיוק מן הסיבה הזו, מחשש לפגוע, הורים לא שמים לילדים גבולות. מהסיבה הזו בדיוק ילדים זקוקים לגבולות. גבולות מגנים עליהם מגול עצמי, מאשמה, מבושה ועוזרים להם לקבל את רגשותיהם ויצריהם לצד היכולת לווסת ולשלוט בהם. גבול ברור ממלא אותנו תחושת בטחון וחיבור לכוח פנימי שאיננו מסוכן.
גבול (להבדיל מהגבלה, מנהג, כלל, חוק הבית) מפריד בין אסור למותר. הוא מבטא איסור חד משמעי, צו שאין לעבור, אין לנהל עליו משא ומתן ויש עליו עונש. גבולות נובעים מכללי בטיחות, הגנה על זכויות, שמירה על טריטוריות ומניעת אלימות. בכל הפרת גבול מסיבה כלשהיא ("הוא מסכן"; "הוא לא התכוון"; "הוא לא התחיל") יש רשות סמויה להפרה. לכן חייבים לפעול באופן תקיף ונמרץ.
גבול מסמנים מתוך שליטה עצמית, בשפה פשוטה, ברורה ולא מתרפסת ("תפסיקי להציק!", "תניח את זה מיד! זה לא שלך!" ולא: "מתוקה, למה את מציקה? זה לא נעים לי.. ", או "יקירי, אני סבורה שאבא לא מעונין שתשבור לו את האייפד.. "). לא חייבים לנבוח. ילדים מגיבים לאינטונציה (מודגשת, קצבית, חד משמעית) ולמאפיינים לא מילוליים כמו קשר עין, קירבה פיזית, נגיעה בכתף יותר מאשר להרמת הקול. צעקה רק מסיחה את תשומת הלב מהמאפיינים הללו.
אם הטרוריסט הפרטי שלכם בגיל המתאים שתפו אותו בחיפוש פתרון. מצאו זמן מתאים (לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה). הסבירו לו שחייבים למצוא דרך לפתור את הבעיה ("אנחנו מאוד אוהבים אותך ולא יכולים להרשות שתתנהג ככה"). סכמו על נוהל קבוע של הצבת גבולות וענישה (לדוגמא: שתי התראות; ספירה/ תזכורת "או בנוח או בכוח"; הרחקה לכיסא או חדר לאיקס זמן; הרחקה לכפל זמן במידה ולא מציית לכם בפעם הראשונה; הפסקת כל התקשורת , השירותים והמשחקים עד שהוא מקבל את מרותכם ונכנס לחדר כנדרש; יציאה מהחדר רק כשהוא מוכן לקבל את מרותכם למלא אחר הדרישה ללא ויכוח, לתקן מה שקלקל/ לפצות את מי שניפגע..) שננו והבהירו הכול בשיחה עד שזה יהיה ברור לכם ולו.
התמידו באכיפה ובשיחות . גבול אינו תחליף לשיחות אלא מה שמאפשר אותן. רק שיחות תלמדנה אותו, כשהרגשות גועשים, לעצור לפני שהוא פועל, לחשוב על התוצאות ולהיות אמפטי ומתחשב.
עם גונבי גבול לא מנהלים מ'ומ, לא מבטיחים הבטחות ולא מעניקים חנינה. ובכל זאת אל תשכחו בלהט האכיפה שזהו הטרוריסט היקר והאהוב שלכם. זכרו , כדי שגם הוא יזכור, שהגבול שאתם מציבים לו נובע מאהבה ללא גבול. להתנהגותו יש גבול. לאהבתכם אין.
חשוב בעיני למקד איך להציב גבולות בגילאים השונים. ילד בן 3,7,11,16 – כולם דורשים גבולות אך אצל כל אחד זה קצת אחרת.
וגם לדעתי להזכיר שגבולות זה חשוב, אך ההסבר והאהבה שלאחר מכן חשובים לא פחות בכדי להשלים את המשימה.
לומדים ממך תמיד
תודה
רוני
שוב אני, פשוט חשבתי שוב שאני אתן דוגמא. אמיתי בני מאד פוחד בלילה. יכולתי להתעלם מרגשותיו ורק להגיד זהו. עכשיו ישנים. אתה יכול לבכות. 20:00 בערב זה הגבול. או בו חמודי… שב על הספה… אני אקריא לך סיפור… ב-12:00 בלילה הוא מלטף לי את הראש ואני נרדמת לידו… (בצחוק כן). או למצוא את דרך הביניים. רגישות עם גבולות. זה שם המשחק. איזון.יש משהו היום באוירה החינוכית של גבולות גבולות בלי נניסיון להבין למה הילד כל כך דורש אותם. ואז המצב רק מחמיר.
שלום גוני,
אני משתפת אתכם בהצצה למוחו של בני [בן ה4] בעיבוד ושחזור הפרת הגבול בגן.
הוא מספר לי שמישו אחד הרס את הקפלה בחווה שבנתה איתם הגננת.
'ומה יהודית [הגננת] עשתה?' אני שואלת
'היא הפחידה אותה.'
את מי?
'את יהודית, את עצמה'
אני מנסה להבין אז הוא מנדב את ההסבר:
'היא אמרה: חבל, עכשיו לא נוכל לשחק בחווה'
[ואחכ הוא לא מבין למה בא מטר נשיקות…]
גוני בני בן 14 ואני כבר גדולה
כל מילה בסלע, ובכל זאת לא קל לי לישם ,אני מבינה
אך ליבי לא?
סיפור בהמלצה
http://alaxon.co.il/thought/%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%91%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%9d/
גוני שלום,
יש לי כבר 5 נכדים ואני מעבירה את הפוסטים שלכן אליהם כל פעם.
והאמת, שכמו אצל כל המשפחות זה תמיד מתאים למישהו.
חן חן
בנים אינם בוכים/אתגר קרת
בן שלי, לב, מתלונן על זה שאף פעם לא ראה אותי בוכה. את אמא שלו הוא כבר ראה בוכה כמה פעמים, במיוחד כשהיא מקריאה לו סיפורים עם סוף עצוב. גם את סבתא שלו הוא ראה בוכה פעם, ביום הולדת חמש שלו, כשאמר לה שהמשאלה שביקש היא שתבריא. אפילו את הגננת שלו לב ראה בוכה כשהודיעו לה בטלפון שאבא שלה מת, ורק אותי לא. וכל העניין הזה גורם לי להרגיש לא נעים.
יש הרבה דברים שהורים אמורים לדעת לעשות ושאני לא ממש חזק בהם. הגן של לב מוצף באבות שממהרים לשלוף את ארגז הכלים שלהם מתא המטען של המכונית בכל פעם שמשהו מתקלקל ולתקן נדנדות וצנרת בלי טיפת זיעה. ורק לאבא של הבן שלי אין ארגז כלים, או ידע איך מתקנים משהו, אפילו מכונית אין לו. הייתם מצפים מאבא מהסוג הזה – לא טכני, אמן – שלפחות יידע לבכות. "אני לא כועס שאתה לא בוכה," אומר לב ומניח על זרועי כף יד קטנה, כאילו הוא מרגיש את המצוקה שלי, "אני רק מנסה להבין למה. למה אמא כן ואתה לא."
אני מספר ללב שכשהייתי בגיל שלו בכיתי מהכל: מסרטים, מסיפורים, אפילו מהחיים. כל קבצן ברחוב, חתול דרוס או נעל בית בלויה היו גורמים לי לפרוץ בבכי. אנשים סביבי חשבו שזה בעייה, וליום ההולדת אפילו הביאו לי ספר ילדים שהיה בעצם מין ספר הדרכה שנועד ללמד ילדים לא לבכות. גם הגיבור בספר בכה הרבה עד שפגש בידיד דמיוני שהציע לו שבכל פעם שהוא מרגיש שהדמעות עולות לו בגרון ישתמש בהן בתור דלק למשהו אחר: לשיר שיר, לבעוט בכדור, לרקוד ריקוד קטן. ואני קראתי את הספר הזה אולי חמישים פעם, והתאמנתי עליו שוב ושוב, עד שבסוף הייתי כל כך טוב בזה שזה התחיל לקרות מעצמו. והיום אני כבר כל-כך רגיל שאני לא יודע איך מפסיקים את זה.
"אז כשהיית ילד," לב חוקר, "כל פעם שרציתי לבכות היית שר במקום?" "לא," אני מודה בחוסר חשק, "אני לא יודע לשיר. אז לרוב, כשהייתי מרגיש את הדמעות עולות לי בגרון, הייתי מרביץ במקום."
"מוזר," אומר לב בקול מהורהר, "אני לרוב מרביץ כשאני שמח." אני מרגיש שזה רגע נכון ללכת למקרר ולהביא לשנינו מקלוני גבינה. אנחנו יושבים בסלון ומכרסמים מקלוני גבינה בשקט. אבא ובן. שני בנים. אם תדפקו בדלת ותבקשו יפה נכבד אתכם במקלון גבינה, אבל אם תעשו משהו אחר במקום, משהו מעציב או משמח, יש סיכוי טוב שתקבלו מאיתנו מכות.
לרוני
תודה רבה על תגובותיך לבלוג. אם זה מוסיף לך, שאת כל כך נבונה ורגישה, אני מקווה שזה מוסיף ומחדש לעוד רבים.
לגבי החיבור ההכרחי בין גבולות ואהבה, בין גבולות ורגישות ובין גבולות והבנה כדי להשלים את המשימה – אני מסכימה אתך.
לגבי גבולות שונים בגילים שונים עוד יכתוב בעתיד. שמנו לנו למטרה לא להאריך מדי כדי לא לגרוע מזמנם המצומצם של ההורים. התוצאה היא פוסטים קצרים וממוקדים, לטוב ולרע.
לאילנה
את אמרת לי פעם, ואני מצטטת אותך לא פעם, שגם אם הורה מבין ומסכים עם דברי, המרחק בין להבין ללעשות הוא גדול, ולא כל אחד מסוגל ליישם את ההמלצות. אנחנו עצמנו הננו תולדה של כל מיני נטיות, השפעות, כוחות, חולשות, התנסויות.. ולכל אלה השפעה עמוקה ולא תמיד הפיכה.
ובכל זאת, מה שתעשי ישפיע. אפילו קצת. והכוונה הטובה שלך, בסוף, בטוח שתגיע ליעדה.
שלום
בכל הנוגע למשמעת וגבולות אני מרגישה לבד. למרות שזה חשוב לבעלי, הוא לא יודע איך להציב גבול, חושש להתעצבן ולצעוק, נעלב כשבננו (8.5) לא מציית לו ומעדיף להתעלם. הוא מתקשה לא לתת לילד את מבוקשו למרות שזה מה שסיכמנו. התוצאה היא שהבן מתעלם ממנו, מתחצף ואומר בפרוש:"אני מקשיב לך אבל לא לאבא!".
מה עושים במצב כזה??
ל"מרגישה לבד"
(ילד שמוכן לשמוע רק בקול אימא)
כשילד אומר לאימא "אני מקשיב לך ולא לאבא" הוא בעצם אומר :בואי נוציא את אבא מהתמונה. בואי נעשה קואליציה נגדו. הוא זקוק שהאם תאמר בברור: "אני רוצה שתקשיב לאבא כמו שאתה מקשיב לי. אם אתה לא עושה מה שאבא אומר, מבחינתי זה כמו שאתה לא מציית לי".
יכולות להיות סיבות רבות לכך שילד חובר לאחד ההורים ומפטר את השני מתפקידו מלבד חוסר המסוגלות של ההורה המודח. אולי זו מניפולציה מקומית כדי להשיג את מבוקשו. סתם ילד חכם שלמד ללכת בין הטיפות. אולי הוא חווה בעבר "הדרת אב" (פעם כשהוא היה קטן ואימא עוד חשבה שהוא נורא שברירי ופגיע)ולא מבין שהזמנים האלו חלפו. אולי זה מתלבש על אי הסכמה ותחרות בין ההורים מי יותר צודק ואת מי הילד יעדיף. האם משהו כזה קורה לכם?
בכל מקרה, ילדים זקוקים שהוריהם יפעלו כזוג.
כשהשונות בין ההורים גדולה הורים מחלקים בינם תפקידים (אבא יקרא סיפור ואימא תכניס למיטה). לפעמים, אם זה מוסכם וידוע מראש, לא נורא אם מגדירים שכל אחד מההורים יגיב אחרת (כשאבא משכיב לישון לא נורא אם ילכו לישון יותר מאוחר, לא יחפפו ראש..). ככה הם מבינים שכלל הוא כלל, אך יכולים להיות יוצאים מן הכלל וקוראים לזה "גמישות". במקרה שלאחד ההורים קשה לשים גבולות, כמו במקרה שלכם, הוא יכול לומר : כשאמא תחזור נטפל בעניין". כמו טופס דיווח ששמים על מכונית שחונה היכן שאסור. אולי אני לא יכול לסיים את העניין עכשיו, אבל בטוח שהוא יטופל עד סופו בעתיד. ככה הם מבינים שאין פה שוטר טוב ושוטר רע , אלא הורה חזק ואחר פחות חזק שמגבים זה את זה.
מקווה שזה יועיל לכם. אם לא, כדאי לפנות לייעוץ. גם בלוג טוב, כמו הורה טוב, לא יכול לפתור הכול. לבד.
חזרי וספרי לנו מה קורה.
שלום גוני,
בני בן ארבע ורבע, ילד נמרץ ושובב. בדכ עם כל הטמפרמנט היה ילד ממושמע, במיוחד מולי.
היום אחרי הסיפור, האמבטיה וארוחת הערב אני קוראת לו לבוא לצחצח שיניים. הוא התחיל להימרח. אני לא בא. וכו. ספרתי עד 3 והוא מצהיר שלא מתכוון לבוא.
אמרתי לו- אולי מהר מידי שאם לא יבוא יצטרך להפסיד. [לא היה נראה לי לגרור אותו] שמחר בבוקר לא יוכל לשחק בחילים האהובים עליו.
הוא הבין שכך יקרה ונפגע עד עמקי נשמתו. ברגע לבש פרצוף קשוח. אני לא עושה כלום! אני לא רוצה ממך כלום! אל תדברי אלי!
ניסיתי לומר לו שאני אמא. אני אמשיך לכסות אותו. לספר לו סיפורים. להכין לו חלב וכו- והוא אומר לי כמו מתבגר: אני לא רוצה ממך שום דבר. רק כשהזכרתי בתוך הרשימה של תפקידי האמהות את מתנת היומלדת אמר שאת זה הוא רק רוצה.
איכשהו הוא נרגע בסוף. זו פעם שניה שלא רוצה ממך קורה. זה לא מוקדם מידי לגילו? אני חייבת לציין שהוא ילד אוהב ומביע חיבה בקלות ובגלוי.
אני צריכה לדאוג או פשוט להמשיך להיות אמא שלו וזה יעזור?
ל"דברי אלי"
(ילד בן 4 שבשעת כעס אומר "אל תדברי אלי, אני לא רוצה ממך כלום").
קודם כל, הוא באמת ילד אוהב, גלוי ותקשורתי. ילדים אחרים בגילו אומרים: "את אימא רעה. אני אלך לבית אחר".
שנית, כשהוא אומר "אל תדברי אלי…" לא בטוח שהוא מתכוון לעולם ועד, לנצח, לתמיד. יתכן והוא מתכוון רק עכשיו, זמנית, עד שהוא ירגע ויווסת את תחושת המצוקה. זוהי תגובה בריאה. ילדים חיים בהווה ולכן הוא מרגיש כאילו הוא מוותר על ההיזקקות באופן מוחלט… אבל באמת זה רק עד שהוא שוב יזדקק לך.
גם התגובה שלך בריאה. היה לך חשוב לחזור ולשקם את תחושת הקשר שנפגעה בגלל האיום שלך ולא להשאיר אותו לבד עם הכעס.
בגיל 4 לא כדאי להשתמש מהר מידי באיומים והתניות. באמת קשה לו לסיים את היום (זה נכון גם בגיל 40). חשוב הרבה יותר להכיר בקושי שלו, לעודד אותו לאסוף כוח ("מי חמוד, מי מצליח.."), לחשוב יחד מה יעזור לו.. ואם זה לא עובד, לעצור כל דבר שעושה ("עכשיו אתה מצחצח שיניים ולא שום דבר אחר") עד שיצחצח. זה מה יש.
אל תיבהלי כל כך מ"לא רוצה ממך שום דבר". הוא צריך לומר זאת כמה פעמים כדי לגלות שהוא לא באמת מתכוון לזה . בוודאי לא עם אימא טובה כמוך.
שלום.
שמי שוש, אמא ל 3 ילדים.
הבכור בן 14 וחצי. נער מרדן, ווכחן ומסרב לקבל מרות…., ברור שהוא כבר אובחן ADHD ו ODD.
הוא מסרב לטיפול…, אני יודעת שאני מעלה כאן לא מעט קשיים (אנחנו מטופלים גם במכון לטיפול משפחתי). השאלה שלי אייך גורמים לנער לצאת מהבית ולנהל חיים מעבר למחשב..בחופשת הקיץ…?
לשוש
( בן 14 עם הפרעת קשב וריכוז שלא יוצא מהבית והמחשב)
אמא יקרה. אספי כוח. זה לא הולך להיות פשוט.
אנחנו נותנים לילדים אבחנות אבל לא ממש מבינים עד הסוף מה זה אומר. לבנך קושי רב להפנות קשב סלקטיבי לגירוי שאיננו הבולט ביותר בשטח. האזור הזה במוח שמאפשר לנו להחליט למה לשים לב ולמה לא, מתוך בחירה מודעת ומאומצת לא עובד כהלכה. בנך מרגיש בעולם כמו מישהו שלא ישן שבוע ימים ועכשיו הוא נדרש לשבת בתוך מסעדה הומה ומלאה באנשים ריחות וקולות ולפתור בעיה סבוכה במתמטיקה. בגלל העייפות המוח לא מסוגל להתנתק מהגירויים הבולטים ולהתמקד במטרה שלפניו. רק שאצל בנך זה קורה בגלל הפרעת הקשב ולא בגלל עייפות.
ילדים עם בעיית קשב ננעלים על המחשב קודם כל כי הם נהנים ממנו. שנית הגירויים במחשב מהירים, מרצדים, זוהרים, בולטים ולוכדים להם את הקשב. ככה הם מרגישים, יחסית, פחות מוצפים מהעולם הסובב אותם. במשך הזמן הם מתמכרים למחשב ומתמלאים תחושה של חוסר אנרגיה לשמע כל הצעה אחרת.
היכולת שלך לעזור לבנך להתנתק מהמחשב תלויה בהבנה שלך את הקושי שלו. זה באמת נורא, נורא, נורא קשה לו. אבל גם נורא חשוב שיעשה דברים אחרים.
לפני כמה שבועות כתבנו פוסט "ציות בגיל ההתבגרות". נהלי עם בנך שיחות כפי שהסברנו שם. סכמו על שעות וזמנים במשך היום שלא משחקים ולא צופים בשום מסך / טלוויזיה/ מחשב/ אייפד.. ונסו לעמוד בתכנית.
אם לא הולך להוציא את הילד מהמחשב זה הזמן להוציא את המחשב מהילד. נתקו את המחשב בזמנים קבועים גם אם זה מכביד על שאר בני המשפחה. ממש כפי שהייתם מוציאים קמח מהבית אם היה לכם ילד אלרגי לקמח.
אל תתייאשו, גם אם זה לא מצליח מיד. כל רגע של הצלחה חשוב. הוא יביא בעקבותיו רגעים/ שעות/ ימים נוספים.