הדפסה
בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?
ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.
בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר…
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים – "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני – "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות – "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים – "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
זיכרונות ילדות רבים גרמו לל"ג בעומר להיות החג האהוב עליי והמקושר ביותר לאמא. בפעם הראשונה טיילתי עם אמא ליד הבית, אספנו כמה זרדים וחזרנו הביתה להדליק אותם ולשיר יחד שירים עבריים. בשנים מאוחרות יותר ובמדורות המוניות יותר נהגתי להניח ראשי על בטנה של אמא והייתי נרגעת לחוש את חום גופה ולשמוע את קולה מקרוב כשהיא מדברת ושרה. עכשיו אני כבר גדולה, רחוקה מהבית ועסוקה יותר. לא הדלקתי מדורה השנה, במקום זה ישבתי מול המחשב, קראתי את הפוסט על ל"ג בעומר ונזכרתי באמא יקרה. אוהבת מאד ומתגעגעת- אביה לוין
אביה אהובה
קראתי לתומי וחשבתי איזה תאור מחמם לב של קשר לא מילולי של תחושות וזיכרונות גופניים ורגשות בין בת לאמה. עד שהגעתי לפאנ'ץ ליין וגיליתי שזו את. הרגשות סחפו אותי והציפו את עיני. משום מה חזרו ועלו בתוכי שתי מילים "נדיבות כנה".. "נדיבות כנה".. שוב ושוב. הרגע הזה שבו הילדה הקטנה שלי מעניקה לי מאהבתה בנדיבות שכזו, הדקה הזו שבה היחסים מתהפכים והבת היא הנותנת בכנות שכזו חימם את ליבי.
כעת גם בליבי בוערת מדורת ל'ג בעומר משותפת.
שלום גוני,
יש לי ילד מדליק בן שנתיים +. מצד אחד הוא שובב ומעיז. אבל מאוד בולטים לי מצבים שהוא פחדן. במיוחד מאז שהוא למד לאחרונה להשתמש במילים ' זה מבהיל' או 'אני מיפחד'… אני שמה לב שיש לא מעט מצבים כאלו. הייתי שמחה לעזור לו לא לגדול פחדן וזהיר מידי.
איפה אני רואה את זה? במקומות יותר מפחידים: במגלשת מערה הוא נעצר במקומו: אני מיפחד.. אני מיפחד… ואם אני מתגלשת איתו הוא תופס בי חזק. [פעם אחת זזתי מהאזו אוזה רק זרז את העניין. שמרתי בשבילו גם על היה מפחיד וגם על היה כיף. איזה גיבור].
פעם הלך על גדרות גבוהים בכיף והיום קורא לי לתת לו יד.
מאז לג בעומר האש תופסת מקום ענק בעולמו. הוא מצא בגן ספר על ילד ששיחק בגפרורים ונהייתה שריפה. בתחילה מהפרצוף המבוהל בספר הוא פחד לגעת בדפים!! אחרי שנגענו והרגענו אותו עדיין אני יכולה לראות שינוי בגוף כשממשיכים בסיפור על השמיכה של הילד שנשרפה. הוא תופס את שמיכת הצמר שלו ואומר: 'אני מיפחד. שמיכת התכלת תישרף'.
קולות צפירה או רעשים מפתיעים מדריכים אותו.
איך מנחילים לו את היכולת להיות פחות דרוך. לדעתי הוא הקצין בה עם הגיל. אולי חשוב להשלים את התמונה ולציין שהוא ילד מלא חיים, ביטחון, סקרן ויוזמה באופן כללי. לכן כל כך לא מתאים לראות אותו בעמדה המפוחדת.
ל"שמה לב"
(ילד בן שנתיים דרוך ומפוחד)
תאורים כמו שלך הם ממש מתנה. את צופה בבנך, מקשיבה לרחשיו ומילותיו וערנית למה שעובר עליו. בדיוק מהסיבה הזו גם הוא יותר ערני וקשוב למה שעובר עליו, והוא יודע לתת מילים למה שילדים אחרים בגילו מתקשים להסביר.
בגיל שנתיים פלוס, עם ראשית הדיבור, מתפתחת המודעות לרגשות ולתחושות הפנימיות. אלא שעדיין האבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית לא ברורה. הפחד עולה בלי יכולת לדרג מה מפחיד קצת ומה הרבה. והמילים מיצגות מציאות – שמיכה שעולה באש היא שמיכה שעולה באש. עצם המחשבה או הקריאה בספר מעוררים תחושות כאילו זה קורה במציאות.(קיראי בבלוגים על פחדים).
כפי שכתבנו בבלוג השתמשו במילים יותר מדויקות. לא הכל זה פחד. לפעמים הוא לא מכיר, לפעמים הוא ניזהר, לפעמים הוא בודק. נסי ללמד אותו את הביטוי "כאילו", "לא באמת". ובעיקר הישארי את רגועה.
אומרים "מרבה דעת מרבה מכאוב". במקרה הזה – מרבה חוכמה מרבה דאגה!
חזרי וספרי לנו.
הו, תודה על ההרגעה גוני.
לפחות את החלק הזה אוכל לעשות עכשיו יותר טוב.
את פטנט ה'כאילו' אנחנו מיישמים. הוא באמת [ולא בכאילו] עוזר.זה כמו קוד מאפס ברגעים של דמיון.
ננסה כמובן את הדיוק והרחבת הביטויים, לא חשבתי עליהם בהקשר של ילד בגילו. אבל בעצם למה לא? כמו שלמד את אלו ילמד להבין את האחרים.
נספר בהמשך מה קרה.