הדפסה
בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?
ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.
בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר…
גוני ושרי, שלום לכן.
ראשית, אציין שאני נהנית ביותר מהבלוג שלכן, לומדת המון כאמא, מקבלת תשובות לתהיות, וגם חומרים חדשים למחשבה.
שנית, יש לי שאלה לגוני:
בני הקטן, בן שנתיים, זקוק למשקפיים. אולם הוא אינו מסכים להרכיב אותם. אני מצליחה לשים לו אותם רק לפרקי זמן מאד קצרים, ובהסחת דעת (למשל בחוץ כשהוא עוקב בעניין אחרי כלבים, חתולים וציפורים שמעסיקים אותו מאד) אבל גם אז, לאחר מספר דקות (לכל היותר רבע שעה עשרים דקות|) הוא מעיף אותם.
הוא עדיין לא מדבר ולא מבין ממש, ולכן אני לא יכולה גם להציע לו חיזוקים וכו' הוא עוד לא בקטע.
מה לעשות? לריב איתו? לוותר ולהרים ידיים? להישאר כך עם מספר דקות מועט ביום כשאני יודעת שהוא זקוק למשקפיים כל היום?
אודה לך מאד אם תוכלי לעזור לי מעט.
תודה ושוב תודה
אטי.
אטי שלום,
תודה גם על המחמאות וגם על השאלה.
אין זה מפתיע שבנך מתקשה להתרגל למשקפיים. להפך, אפילו למוצץ יש ילדים שמתקשים להתרגל. שימי בקופסא מסגרות ישנות של משקפיים, שחקו עם משקפיים בבית עם כל בני הבית. הוא ירכיב לכם ואתם לו. מבנך בקשי להרכיב משקפיים, כל יום, כמה פעמים ביום, לכמה דקות. הישארי רגוע אבל אל תוותרי. עדיף לא לעשות זאת בהיסח הדעת. בהיסח הדעת לא לומדים. מיום ליום הוסיפו מעט זמן עד שיתרגל. וגם שינון חיובי לאורך היום (בין אם הוא מרכיב את משקפיו או לא) עוזר ("מי חמוד", "מיום ליום אתה לומד להרכיב משקפיים", "כל הכבוד").
בהצלחה.
הי גוני
גם הבת שלנו,בת 2 ו 9 חודשים זהירה בכל מיני תחומים, ובאופן כללי לא אוהבת מסיבות מרובות אנשים, רעש וכדומה. אז מתוך ניסיון ממסיבות קודמות בגן – יום לפני המדורה בגן אספתי איתה עצים באוטו אחרי הגן, הכנו סלט ביחד ונפגשנו עם אבא לעשות קומזיץ קטן כהכנה- רק אבא אמא והיא… בהתחלה חששה, אח"כ שמחה לחזור על המילים המרגיעות – שזו רק מדורה קטנה, שמתקרבים רק כמה שנעים ובטוח.. עשינו על האש (שהיא מאד אוהבת) ושיפוד מרשמלו, נתנו לה להתכרבל עם השמיכה האהובה עליה על המחצלת, שוחחנו ושרנו שירי מדורה ונהנינו ביותר במשך כשעתיים. בסוף היא באמת לא רצתה ללכת הביתה,ואפילו הוסיפה קיסם למדורה. ולמחרת היא מאד מאד נהנתה, גם מהמסיבה והמוזיקה ולא חששה מהמדורה (שממילא היתה רחוקה מספיק).בקרוב נעשה עוד קומזיץ עם חברים!
קרן
גוני ושרי,
אני נהנית כל שבוע מחדש מהפוסט שנוגע בתבונה וברגישות בסוגיות יומיומיות ופותח כיווני חשיבה ודרכי פעולה. תודה.
אני לא יודעת אם השאלה שלי קשורה דוקא לפוסט הנוכחי, אך אשמח לקבל עליה תגובה: הבן שלנו בן 4.5 נוטה מידי פעם לכחכח בגרונו, נראה שזה קורה יותר בעיתות מצוקה או התרגשות. הדבר לא מפריע לתפקודו היומיומי וחבריו או הגננת אינם שמים לב לכך בכלל. מדוע הוא עושה זאת? והאם כדאי לעשות משהו בנידון?
מצפה לתגובתכם. ושוב תודה על הבלוג המקסים!
לאורית
כחכוח בגרון (בהנחה ששללתם הסבר רפואי)היא פעולה שעושים כדי לשחרר לחץ, לפעמים באופן אוטומטי ובלי לשים לב. זה קורא במצבים בחיים בהם יש הרבה סיבות למתח, כאשר חשופים למישהו אחר לחוץ וכועס. זה יכול להופיע במצבים שבעבר התקשרו עם מתח.לפעמים זה עובר בעצמו כשהלחץ יורד. לפעמים זה הופך להרגל אוטומטי.רצוי לבדוק מהם מקורות הלחץ ולהפחית אותם (כעס עודף? מישהו שפחות זמין? חשיפה עודפת למסכים? חוסר שיגרה?…)חשוב להרעיף חום ואהבה. חיבים להרגע כדי להרגיע. וצריך לפנות ליעוץ אם זה לא עובר. ותודה לך על הארותיך המפרגנות.
שלום גוני היקרה.
אני חוזרת להיעזר בעצותיך ןבכיוון המחשבה המקסים.
עזרת לי עם הילד [בן שנה ורבע] והשארתי לך תודה בבלוג שם.
שמתי לב לאיזו התנהגות שלו שחוזרת על צמה. אני לא אומרת שזו 'בעיה' אבל כן הייתי רוצה לדעת אם להגיב ואיך:
כשהוא מפחד ממשהו, נניח טיפס על החלון ונפל על המיטה. לא נפילה מסוכנת אבל איזה רגע של איבוד שליטה. במקום להיזהר ולפחד בפעם הבאה הו ארץ לעשות את זה שוב וצוחק, צוחק.
האומץ הזה מאוד חמוד. אבל לא הייתי רוצה לעודד אותו לחסום את האפשרות של לפחד. אני יודעת שזה נשמע מצחיק לדון עליו במושגים כאלו אבל הוא בן אדם קטן. ואני רוצה שיהיה לו טוב ומשוחרר.
"אני חוזרת" חביבה
איזה מבט רגיש ואיזה ראיה למרחוק!
התאור שלך מתאים לילד עם סף רגישות גבוה (נפילה ומכה קטנה לא עושות עליו רושם) ורמת פעילות גבוהה. ילדים כאלה זקוקים להרבה פעילות גופנית.אם הם סגורים בבית הם יהפכו אותו למגרש לספורט אקסטרים. אם התיאור מתאים לבנך כדאי להרבות בהליכה וטיולים לגן השעשועים. בבית כדאי להרגיע (גע גע גע להרגע ). פעילות שאינה מסוכנת, מפריעה, או מזיקה תתקבל בברכה.
הי גוני,
איזה כיף לקבל מהר את התשובה.
התיאור שלך התאים מאוד לבן שלי עד לפני כחודש. כבר התחלתי לחשוב שהוא היפר אקטיבי. הוא סופר פעיל, מטפס, עולה, יורד על כסאות. דורש השגחה מלאה.
בחודש האחרון הוא התחיל מאוד לשקוע במשחקים. כאילו משהו מבפנים למד להתפנות ולהתרכז ולא רק לפעול. כמובן שהוא עדיין נמרץ ופעיל. כל יום הוא מגיע למקומות חדשים. אני יורדת איתו לגינה והוא שיכור מהמרחבים. אבל בבית הוא יכול יותר מחצי שעה לשים בובה קטנה בסוס עם גלגלים. הוא מסתכל בספר ובולע אותו. בשונה מלפני כן הוא יכול לבלות עם משחק [כמו דופלו] במיטה חצי שעה ואפילו קרוב לשעה. ואפילו כשמתעורר או סתם באמצע היום יכול לדבר לעצמו חצי שעה במיטה.
החלטתי להירגע מההיפר אקטיביות. אני מקווה שתסכימי גם את להרגיע אותי הלאה.
בעלי צוחק שאני כזאת אמא שהדאגות מתחלפות כל פעם. אולי. ככה זה לגדל ילדים. לא?
ל"אני חוזרת" בחזרה אליך
רמת פעילות גבוהה איננה היפראקטיביות ממש כשם שהתבוננות רגישה בילד איננה דאגנות לשמה.
ילדים עם רמת פעילות גבוהה נמצאים בסיכון לפתח הפרעת קשב (קלה) אם הם נחשפים לריגוש עודף או חסך בפעילות גופנית. לא ניראה לי שזה המקרה אצלכם. רמת פעילות גבוהה היא ברכה. ראי עצמך מבורכת.
תודה גוני,
התשובות שלך הוליכו אותי לכיוונים אחרים. הן פתחו לי אופק חדש לראות דרכו את הדברים.
הייתי שמחה להבין מה המשמעות היומיומית של ריגוש עודף לילד קטן?
ההתפתחןת הזו שאת מדברת עליה היא תקופתית או שיוצרת מצב חדש?
ברכותי
הי גוני,
היינו בים ואני משתפת אותך לראות כמה הדברים שאמרת עזרו לי להבין את הילדון שלי.
בחול הו אנהנה עד בלי די. לא הפריע לו להיות כולו מלא חול. הוא אכל בהנאה לחמניה עם יד מלוכלכת בחול וממש לא התעצבן מהחול בשיניים. פשוט ירק כשזה היה יותר מידי.
חוץ מזה הייתה לי הזדמנות לראות אותו מפחד. ועוד איך. מהמים.
הוא תפס אותי חזק כשנכנסו לים. יצאנו ורק ישבנו בגבול. אחרי הרבה זמן והדרגתיות הוא נהנה מקצת מאוד להיכנס למים ויכל לצעוק בום כשגל התנפץ. זה לא מה שחשבתי שהוא לא מפחד.
זו חוויה מקסימה להרגיש שאת מבינה אותם. וגם יותר רגועה מהקטע של איך לעזור לו.
המון תודה,
.
"חוזרת יקרה"
כשאת מבינה אותו הוא מרגיש יותר מובן. כשאת משתפת אותנו כולנו מבינים יותר. ועל כך תודה.
הליכה לים היא דוגמא מצוינת להסביר מהו עודף ריגוש. לטבע ומרחבים ואפילו לגלים מתנפצים יש בדרך כלל אפקט מרגיע. עם זאת, ילד עם טמפרמנט כמו שלו יכול להתרגש התרגשות גדולה, ואין בכך כל רע. לעומת זאת חשיפה לגרויים חזקים, מתחלפים(טלביזיה, קניון..) או אפילו משחקי מלחמה והשתוללות לאורך זמן הם ריגוש עודף. אחרי זה הוא יהיה חסר שקט ולא מסופק.
תהני ממנו ואיתו.