הדפסה
פוסטים מהעבר על בקשת סליחה ומה משמעות הסליחה. אין דבר יותר רלוונטי מזה לקראת יום כיפור.
כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.
משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?
רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!
ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור – סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים.
בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.
בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !
נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.
הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.
הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.
האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?
כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע ובהמשך ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.
עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!
נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה…"," אתה כועס…") ואותכם ("זה לא נעים…", "זה פוגע…") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.
חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.
שלום רב
האם ניתן להבין מדברייך שלא צריך לבקש מילדים לפני גיל ארבע לבקש סליחה? ומה עם תודה ובבקשה?
אני ובעלי קיבלנו חינוך עם דנש רב על נימוסים. קיווינו להעביר זאת גם לילדינו. מהורי אני שומעת שכמה שמתחילים יותר מוקדם יותר טוב. האמנם?
ל"נימוסים"
(מאיזה גיל כדאי להתחיל לחנך לנימוסים)
אבא ואמא שלך ממש צודקים! כמה שיותר מוקדם יותר טוב!
מגיל שנתיים ילדים כבר יכולים לחקות מילים ולחזור על מילים שהוריהם מבקשים שיחזרו. הם עושים זאת ללא הבנה עמוקה למשמעות המילה וזוכים למבט מתפעל ו"כל הכבוד". כל זה קורה לפני שהמילים "תודה", "סליחה", ו"בבקשה" מתקשרות עם מבוכה, אשמה או בושה. בראשית החיים אומרים "תודה" כדי לשמח את סבתא, "בבקשה" כדי לקבל מאמא מה שרוצים, ו"סליחה" כדי שהאח יפסיק לבכות. במובן מסוים זהו התפקיד של המילים הללו.
עדיין, כשמגיעים לגיל חמש שש יכול להופיע קושי לבקש סליחה או להבין את המשמעות היותר מלאה של המילים, כפי שכתבנו בפוסט.
פעם הכרתי אבא שרצה שהמילה הראשונה שבנו יגיד תהיה "תודה". אשתו שהשתעשעה ברעיון לימדה את הפעוט לומר "אודה" לקול מצהלות המשפחה. כשהילד גדל הוא עשה את כל הקונצים שילדים עושים להוריהם. אבל הוא גם ידע לומר "תודה לאבא ואמא שהיתה להם הרבה סבלנות אלי"
התחילו מוקדם, עם הרבה סבלנות וגם ילדיכם יכירו לכם תודה.
שלום גוני,
תשמעו נימוס של ביתי בכיתה א'.בת 6.
בוקר אחד היא מבקשת ממני להביא גומי לבית הספר למשחק בהפסקה.
אני מתאמצת להיות אמא טובה. במיוחד שאני בפסק זמן מעבודה כרגע. טורחת, חותכת, מורידה, מביאה. העיקר דואגת שילדתי היקרה והבכורה תלך עם גומי לבית הספר.
בדלת היא אומרת לי: 'אמא תודה שנתת לי את הגומי ולא עשית בעיות!'
איך זה נשמע? ומה יכולתי להגיב?
ל"נימוס"
(ילדה מנומסת בכתה א')
איזה יופי של ילדה!
איזה יופי של סיפור. אולי נצ-פר אותו מתישהוא.
כל מה שנותר לך לומר זה "בבקשה, חמודה". ניראה שאת כל השאר את עושה ממש ניפלא.
שלום גוני,
בני בן הארבע וחצי לא מוכן שיכעסו עליו. נשמע מצחיק? זה כך. נניח שהוא נגע בדברים של אח גדול/ שפך/ או כל דבר אחר שבתגובה עליו אפשר לזהות בתווי הפנים איזה כעס או בנימה – לא לגמרי את שביעות הרצון, מיד הוא מתחיל: לא! אל תכעסי. הוא יכול לבקש שאני אטפל ולא אבא בו כי אני לא כועסת. ואחכ יברר: כעסת? לא! את לא כעסת עלי!
אני רוצה לציין שגם אם יש כעס בבית הוא לא דרמטי. ואף אחד לא מפריח משפטים חמורים/ קוטעים או מפסיקים יחסים. להיפך- כמעט תמיד אחכ יש הדגשה של הכל בינינו בסדר.
אז מה הבהלה הגדולה שלו?
השבוע הוא המשיך בקו. כשאמר עלי משוגעת- הבהרתי לו שלא אומרים כך לאמא גם אם כועסים ואחרי כן הצעתי לו לבקש סליחה. מה הטריד אותו? קודם סלחת לי? עוד לפני שאני מנסה להבין מה קורה לו בראש הוא דורש/ מפציר: את סלחת לי קודם.
אשמח להבין
ל"סולחת קודם"
(בן ארבע שלא מוכן שיכעסו עליו)
אשמח להתמודד עם שאלתך ולנסות להבין מה קורה לו בראש. אבל לפני שאני מנסה אני רוצה לבקש ממך שתנסי לענות קודם את, וגם בעלך: למה הוא מגיב כך על כעס? על בקשת סליחה? מה עובר לו בלב? בראש? אתם גם יכולים לנסות לשאול אותו.
את יכולה לספר לו שפעם הכרת ילד שלא היה מוכן שיכעסו עליו ולשאול אם הוא יכול לחשוב למה?
ספרי לי מה הוא ענה.
אני לא מתחמקת מתשובה. אני מבטיחה לענות לכם.
ככל שאנחנו מנסים לאסוף את שלל הבנותינו מצטברים לנו עוד סיפורים דומים. [לאבא: אם אתה כועס אני לא בא] מה בטוח שהילדון שלנו ממש כועס וכמעט מעניש כשעולה חשש שכועסים עליו.
אבא: אולי הוא מהאנשים שצריכים רוגע והרמוניה [כמוני…] אחרת הסטרס עולה.
אמא: אולי הוא תופס את הכעס כנתק וכפרידה ביחסים. או אולי הוא רואה שאנחנו ככ מתחשבים בבהלתו ומתחיל להאמין שזה באמת נורא
אחות גדולה: אולי שמע אותנו [הילדים גדולים] מתווכחים בקול ורבים וזה הבהיל אותו
הוד מעלתו: לא ככ נענה. כשהזכרנו לו מאיזה סיפור בקלטת 'גם כשכועסים אוהבים' הוא רק אמר: לא נכון!
עכשיו נחכה לעזרתך. כי הכל הגיוני ובכל אופן זה יותר מידי.
ל"סולחת קודם"
(בן ארבע שלא מוכן שיכעסו עליו)
בגיל ארבע ילדים מתחילים לשער על הנפש והרגשות של הזולת. הם כבר מבינים שהשני לא מרגיש אותו הדבר כמוהם ושהתגובות של השני מושפעות ממה שהוא מרגיש, אבל ההבנה שלהם עדיין לא שלמה.
האם יתכן שבנכם רגיש ורגשן כמו אבא? כל כעס קטן נחווה אצלו כבהלה גדולה. אם הוא נורא נבהל סימן שהכעס באמת גדול והוא באמת עלול לאבד את אהבתכם ואתם את אהבתו. פחד מאובדן האהבה ופחד מכעס פנימי לגיטימים בגיל הזה גם במשפחה נוטפת אהבה ומכילה כשלכם. אנחנו לא יכולים להרגיש את האהבה בזמן כעס. אנחנו רק זוכרים אותה, או זוכרים ש "הכעס עובר והצחוק/ האהבה חוזרים". לכן ילדים או כועסים, או אוהבים.
ואולי הוא חווה כעס גדול ומפחיד, אם לא בבית אז במסגרת הגן או אצל שכנים. כל כעס קטן משחזר אצלו את חווית הפחד מהכעס המטלטלת. כל אפשרות לכעס, אפילו מרומז, משמשת תזכורת לא נעימה שלו.
אל דאגה. כל מה שתיארתם אינו חריג לגילו. ובכל זאת אפשר לקצר לו את הדרך להבנה:
הסבירו/ הדגימו/ שחקו עם בובות מצבים בהם הכעס עובר והצחוק חוזר. הציעו לו לשחק את "משחק הכעס" בכאילו. פעם הוא כועס עליכם. פעם אתם כועסים עליו ("נגיד שעכשיו אני כועס עליך שתצחצח שיניים. מסכים? לכעוס בלחש, חלש או חזק? מוכנים, היכון, ו..". "עכשיו הכעס עבר. עכשיו תורך. על מה אתה רוצה לכעוס עלי?.."). תראו שזה יעבוד.
נשמח לשמוע מה קרה.