הדפסה
״אנונימי״ אמר/ה:
הבן שלנו (5 פלוס) לא מראה סימני פחד מפני האזעקות. אנחנו גרים באזור מרוחק מעזה ושמענו אזעקה רק שלוש פעמים. ובכל זאת זה מוזר כשהוא מתבטא בהפרזה שהוא בכלל לא פוחד מטילים ואזעקות.. אנחנו משתדלים לא לראות חדשות בנוכחותו ולא לדבר על ידו על מה שהוא איננו יכול להבין. אמרנו לו רק שיש יריות על החיילים שלנו והצבא שומר עלינו. האם להאמין לו? מאיזה גיל ילדים מתחילים לפחד?
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
ל"סימנים"
פחד אינו תוצאה של גיל אלא של תמהיל בין נטיות גנטיות (רגישות חושית ועצמת רגשות גבוהה, יכולת איטית להירגע..), אירועי חיים (חשיפה למצבים מסוכנים, למתח, למידע עודף..) הטיות חשיבה (תפיסה של עולם מסוכן ועוין, חוסר בטחון ביכולת ההורים להגן..) והעדר נוכחות מרגיעה של הורים או אנשים טובים אחרים. זיהוי וביטוי גלוי של פחד – זה כבר סיפור אחר. גם ילדים שפוחדים מאוד לא תמיד יודעים שהם פוחדים. כשהם מכריזים שאינם פוחדים הם מתכוונים, בדרך כלל, לביטוי החיצוני והגלוי של פחד. הם לא מתכווצים, קופאים, בורחים, רועדים, בוכים, צועקים "אמא'לה! הצילו!". המושג "פחד" שמתאר הלך רוח כללי לא כל כך מוכר להם.
ישנם כאלה שמזהים פחד אך בוחרים לא לומר זאת בקול, שמא החמאס בעזה ישמע ויבוא להציק להם. ילדים גיבורים ואמיצים (במיוחד בני 5-7 שהם תמיד "הכי הכי בעולם") מנסים להתגונן מפני תחושת הפחד באסטרטגיות ילדותיות שזמינות להם. קוראים לזה "היפוך תגובה": אם אני מפחד, אולי הכחשה של הפחד והגזמה של ביטויי הכוח והגבורה תגרש את תחושת הפחד. "אריה כי ישאג, מי לא ירא". ואם הפחד לא יברח, לפחות כל האויבים וחורשי הרע לא יעזו להתקרב.
אם אתם נמנעים מלדבר על ידו ולחשוף אותו למצב הביטחוני אתם מוכיחים לו שטקטיקה של להיות גיבור ולא לפחד אכן עובדת. עובדה. אין טילים. אין אזעקות. אין מלחמה בעזה. כולם התנדפו וחלפו. באמת אין מה לפחד.
כדי לדעת מה הוא באמת מרגיש האמינו להתנהגות שלו יותר מאשר להכרזותיו. אם הוא עצבני יותר מכרגיל, חושש להישאר לבד או לצאת מהבית, תלותי ונצמד להורים, בוכה, מתקשה להירדם, מתלונן על כאבים גופניים ללא סיבה רפואית – סימן שהוא זקוק שתסייעו לו לזהות את הפחד, לבטא אותו ולהיעזר בכם כדי להרגיעו.