הדפסה
אנונימי אמר/ה:הבת שלי, בת 3 וחצי, מפחדת להישאר בבית עם בייביסיטר, אפילו אם זה מישהו קרוב שהיא מכירה ממש טוב ומאוד אוהבת. כמה שאנחנו מסבירים לה שאנחנו חוזרים הביתה ולא נשאיר אותה לבד, זה לא עוזר. היא נשארת ערה ומחכה עד שהיא רואה שחזרנו הביתה. נוצר מצב שאנחנו כמעט לא יכולים לעזוב בשקט את הבית. מה ניתן לעשות?
ילדים זה לא צחוק אמר/ה:
ל"לא יכולים לעזוב" –
לפני שמנסים להציע מה לעשות נסו לחשוב מה קרה, מה יכולה להיות הסיבה, מה עובר לה בראש: האם חלו שינויים בשגרה, לאחרונה? האם מישהו נעלם מחייה?האם אתם יותר נעדרים בזמן האחרון? האם התחלפה גננת והפרידות בבוקר יותר קשות? האם מישהו הולך מבלי לומר לה שלום, כדי שלא תבכה? האם היא התעוררה וגילתה שהלכתם? האם היא פוחדת שיקרה לכם משהו כשלא תהיו בבית?
(בגיל 3 ילדים משלימים מידע חסר במידע שגוי, וזה מקור להרבה פחדים). ואפשר שהיא בודקת עד כמה יש בכוחה להשפיע עליכם.
נסו להסביר לה, לאו דווקא בזמן שאתם צריכים לצאת. אז החרדה גדולה ואי אפשר לדבר אל השכל הישר. שחקו איתה בבובות, בהורים שיוצאים מהבית ומשאירים ילדה עם בייביסיטר ואז חוזרים. שננו שוב ושוב: "קודם הולכים ואחר כך חוזרים" או "בסוף תמיד חוזרים הביתה". חיזרו על כך גם כשבני משפחה אחרים יוצאים.
אם אתם נשארים בבית היא לא צריכה לדאוג. אם אתם הולכים וחוזרים היא לומדת לא לדאוג ולא להיבהל מהדאגה (מה עדיף?). כדי שזה יקרה, ידעו אותה מראש לפני כל יציאה. הסבירו בקיצור היכן תהיו ומתי תחזרו. תנו הכרה לרגשותיה ("את דואגת שלא נחזור", "את לא רוצה שנלך"), עודדו ("מי חמודה!" "אנחנו אוהבים אותך"), תנו הנחייה ברורה ("עכשיו אנחנו יוצאים ואת הולכת לישון", "ככה אבא ואמא החליטו", "צריך!") והיפרדו בתבנית קבועה.
הקפידו לעשות טקס פרידה קצר וקבוע לפני היציאה וצאו רגועים. אחרי הכל, אתם משאירים אותה עם מישהו שעליו אתם סומכים. ובכלל, יתכן שהיא מאמינה לכם שאתם תמיד תחזרו, היא רק רוצה לראות שזה קורה.
אני מנסה לעקוב אחר התשובות שלכם לשאלות. לא הבנתי שבתגובות מתנהל דו שיח בינכם לבין הקוראים. גם עכשיו קשה לי לעקוב.
התשובות שלך הם תמיד גם עניניות וגם גולשות קצת יותר למשהו כללי, לשלב, לידע רחב יותר. לכן אני שמחה כשאתם מעלים את ההתכתבויות בבלוג. תודה.
ל"מנסה לעקוב"
אכן, יש קושי לעקוב אחר השאלות והתשובות שמופיעות כל הזמן גם בפוסטים ישנים. משמח לשמוע שאת מנסה לעקוב וחן חן על המשוב שלך. טוב לשמוע שאת מוצאת עניין בהרחבה ובידע הכללי שאנחנו מנסות לצקת לתוך הקשיים היום יומיים.
אולי נצליח לפתור את הבעיה, עכשיו כשאנחנו עמלות על שידרוג של הבלוג.
תודה לכן על ההשקעה בבלוג, בתכנים ובצי-פורים, ועל כך שאתן מנסות לשפר ולשדרג. גוני, רציתי לדעת אם מוסיפים תגובה לפוסט ישן – אם את רואה ומגיבה. ושרי..אין כמוך בציורים. אני קצת מתגעגעת לקריקטורות של 4 ציורים, האפקט הוא אחר..זה באמת מוסיף המון לבלוג.
מהמכורה לבלוג.
ל"מכורה"
כן. כל תגובה שנירשמת בבלוג, גם אם זה לפוסטים מלפני שנה, מגיעה אלינו ישירות למייל. אנחנו מקוות שאחרי השידרוג יוכלו גם הקוראים המכורים להתעדכן באופן דומה.
רק היום השבתי לשאלה בפוסט על פיפי קקי .הפוסט ישן מאד. השאלה היתה משבוע שעבר.
זו גם הסיבה שאנחנו מעלים מידי פעם את השאלות המענינות בליווי איורים בודדים.
גם אנחנו לא מוותרות על רביעית הפריימים.
תודה על הערתך והמשוב שלך.
כל הכבוד לכם על הבלוג האיכותי הזה 🙂
שלום ,
התינוק שלי בן 7 חודשים מתחילת השנה במטפלת – משפחתון של 5 ילדים 3 גדולים בני 2 + (אחד מתוך הילדים זה אחות) , ו2 תינוקים.
תחילת שנה היה יחסית בסדר קצת בכה אבל באופן כללי היה ילד טוב.
מאחרי החגים ממש קשה לו כבר בבוקר מתחיל לצרוח שמביאים אותו, במשך היום לא רוצה לאכול וכל פעם שהמטפלת יוצאת מהחדר בשביל להביא משהו פותח בצרחות, אם היא לידו ומדברת איתו הוא רגוע ושמח,
שהוא משחק לבד על הריצפה הוא משחק יפה אבל גם אחרי 10 דק' פתאום שוב פותח בצרחות.
אני מדגישה שהוא ילד פעיל מאד ומחפש כל הזמן משחקים וחברה, כל הזמן בפעילות.
בבית הוא ילד טוב ומשחק הרבה זמן על הריצפה לבד.
מה אפשר לעשות? אולי יותר טוב לו מסגרת של מעון?
תודה רבה!!
ל"אולי יותר טוב"
(בן 7 חודשים שבוכה אצל המטפלת)
סליחה על התגובה המאוחרת. מנגנון התשובות באתר השתבש ולא הגיעו אלינו השאלות.
איזה מזל שבנך מרגיש בבית בטוח, רגוע ואהוב ולכן מסוגל לשחק ולהעסיק את עצמו לפרקי זמן ממושכים. הרבה תינוקות בגיל שלו זקוקים להרבה יותר יחס. כל עוד הם לא ניידים הם זקוקים שהמבוגר יתקרב אליהם כל כמה דקות, יחייך אליהם, יצור קשר עין, ירגיע אם צריך, ישנה תנוחה ויחליף צעצוע..
אצל המטפלת הוא פחות שקט, כי הוא עדיין לא מרגיש רגוע, בטוח ואהוב. לכן גם היכולת שלו להעסיק את עצמו מצטמצמת. כשהיא נעלמת לו הוא נעשה חסר שקט וצורח, כדי להחזיר אותה לקרבתו ולהצליח להירגע בנוכחותה. הרבה אנשים חושבים שאם יתעלמו מהצעקות הוא ילמד להירגע לבד, ולא יזדקק לנוכחותה.
ההיפך הוא הנכון. דווקא קירבה כל פעם שהוא חסר שקט בונה את מערכת העצבים האוטונומית ומלמדת אותו להירגע. תינוקות זקוקים למישהו לידם כדי שילמדו להירגע. בהעדר מבוגר מרגיע ומווסת הם לומדים להירגע בדרכים פחות מוצלחות: להתנתק, להרדים את עצמם, לבכות, לעבור מצעצוע לצעצוע, לזוז ממקום למקום, ועוד.
בקשי מהמטפלת לגשת אליו כל כמה דקות, לחייך, להציע צעצוע – ולא רק כאשר הוא בוכה. במעון היחס של מספר הילדים למטפלת הוא יותר גבוה, והמטפלות לאו דווקא יותר זמינות. גם הנוכחות של אחותו בפעוטון מרגיעה. לכן לא כדאי כל כך מהר להעביר מסגרת.