הדפסה
אנונימי/ת שאל/ה:
הבת שלנו עולה לכתה א', ואנחנו מודאגים.
מעברים ופרידות אף פעם לא היו לה קלים. זה מתחיל בכל מה שקשור ליציאה מהבית – הבטן כואבת לה, לא רוצה לקום, להתלבש, לאכול, להיכנס למכונית. זה ממשיך בפרידה ממושכת, שנעה בין הצמדות אלינו, בכי וקושי לשחרר, לבין פנים חמוצות, התעלמות, ברוגז, ניתוק, וסירוב להיפרד בחיבוק.
בפגישת זום של הורי כתה א' חשנו בעצמנו עד כמה המתווה לא ברור וההנחיות מבלבלות. הביטוי "חוסר ודאות" נישמע בתדירות של צלצול מקרר שנשכח פתוח.
האמת, נלחצנו.
כמה היינו רוצים שהיא תתחיל את בית הספר באופן הכי רגוע שאפשר. איך מכינים אותה למה שהולך לקרות בצורה פשוטה ומובנת?
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
כשקר לי אני אומרת לנכד שלי להתלבש חם. כשחם לי אני מציעה לו לשתות. כשהנכד שלי דואג הוא מרגיע אותי. "סבתא, אל תדאגי. אני שומר עליך".
השלכה – ייחוס וגלגול התחושות והרגשות שלנו אל השני – גואה במצבי לחץ ואי ודאות.
למבוגרים, שמרבים לעסוק בעתיד, זו תקופה של אי בהירות. מה יקרה מבחינה בריאותית? תעסוקתית? כלכלית? סגר- כן או לא? הקורונה תחלוף או תישאר? הם משליכים את השבר בתפיסת העתיד על ילדיהם.
ילדים, לעומת זאת, שרויים ועוסקים יותר בהווה. ברגע הקונקרטי הזה. החששות שלהם שונים ופשוטים משלנו. אבל לא פחות מכבידים. בכניסה למסגרת חינוכית חדשה עולה בהם הספק: "האם אמצא חברים?", "עם מי אשחק?", האם אצליח, אסתדר?", "האם יהיה לי קשה? מפחיד? עצוב? משעמם?", "למי אפנה לעזרה והרגעה?". ("הכנה לכתה א'").
הקורונה מוסיפה תחושת סכנה לא ברורה ודאגה דיפוזית: "ממה צריך להיזהר?", מי מסתתר מאחרי המסכה? זר או מוכר?; "מה אם לא אכיר את הגננת?"; האם אבין את ההנחיות?"; "ואם לא אבין, מישהו יכעס? יקרה לי משהו רע?".
לא די באמירה "תפנה למורה/ לגננת", ממש כפי שלא די בהוראה "שמרו על ההנחיות" כדי להפיג את הדאגה. ומה אם המורה עסוקה? לא נחמדה? תענה בשלילה? ומה עושים כשמתביישים? ומה יחשבו החברים?
אזהרות והפחדה רק מקצרות את הדרך לרתיעה ולא לרגיעה.
במצב שכזה קשה להרגיש בטוח, רגוע, ידידותי ופנוי ללמידה.
לקושי הרגיל בשינויים ומעברים ("שינויים ומעברים") יש נספחים שמזמינים התייחסות.
אם אין באפשרותכם לעשות את טקסי הפרידה והאיסוף בתוך בית הספר, עשו זאת בבית, באוטו או בחצר בית הספר. ממתק/ הפתעה קטנה שמחכה לה לכשתחזור הביתה; שירים אהובים באוטו, משחק משותף במגרש המשחקים, חמש דקות של "זמן ייחודי" ( הילד בוחר מה לעשות. סיפור, משחק, כדורסל, להסתכל בתמונות משפחה בפלאפון.. (ראה: "הורות יד ביד"), בבית או בחצר בית ספר, יקלו מאוד על הפרידה והאיסוף.
באופן פרדוקסאלי מסכות והנחיות מזכירות ומסמלות לילד סכנה ולא הגנה. כדי שמסכות לא תעוררנה מבוכה וזרות אפשר להכין מסכות, להשתעשע ולהתחפש איתן: להדביק עליהן מדבקות; לצייר מגן דויד אדום וללבוש על הזרוע; לצייר כתר ולעטר את המצח; לגזור פתחי עיניים וללבוש כמו משקפיים; לחבר שתי מסכות כמו חזייה; להדביק צמר גפן ולעשות פאה או זקן; לשים מסכה על בלון, אבטיח.
כשמכניסים משחק ויצירתיות לאירוע מלחיץ, מוציאים ממנו את העוקץ ומשאירים את הדבש.
ברצונכם לעזור לבתכם להרגיש שמחה ובטוחה, למרות שאתם משאירים אותה בתקופה מוזרה, במקום זר, עם מישהו זר, לעשות דברים זרים שלא עשתה בעבר ( "גן חדש", "בסוף תמיד חוזרים הביתה"). ניתן לעבוד על תחושת המוכרות בבית, דרך המחזה או משחק בפליימוביל.
ספרו והציגו יחד מה שצפוי לקרות בבית הספר. הצלצול. הוצאת חפצים מהתיק. הצבעה. שאלות ותשובות. טקסי פרידה ואיסוף. בלבול במילוי הנחיות. המציאו יחד מיני-סיפורים, מצבים אפשריים ופתרונם. תנו הכרה לחששות ולרגשות הסוערים, אבל היו סנגורים של המציאות ושל הילדה. היא ילדה נהדרת.
החיים הם מורה טוב.
לא נעים – לא נורא! נורא משונה – לא נורא משנה.
לכל בעיה יש פיתה.. פיתה.. פתרון.
לא כל כך בקלות קורה משהו רע.
ודאות, אי-ודאות, ודאות, אי-ודאות. דבר אחד ודאי בטוח: בסוף תמיד חוזרים הביתה. ובבית מחכים הורים אוהבים.
תודה רבה, הפוסט שלכן הגיע לנו בדיוק בזמן
שלום וברכה,
תודה על המאמרים המאוד מחכימים והכתובים בצורה קצרה ברורה וקולחת.
אבקש לברר האם יש סיבה שילדה (בת 5.5) "מרימה" חפצים מהגן. אבקש לציין שמדובר בחפצים חסרי משמעות לחלוטין (כמו צבע , מכסה של לורד וכדו').
ל"מרימה"
(ילדה בת 5.5 ש"מרימה" חפצים חסרי משמעות מהגן).
אנחנו לא יכולים לדעת, אנחנו יכולים רק לשער. אבל עצם הנסיון שלך להבין לנפש של הילדה הוא נפלא ומראה שראשך וליבך בכיוון הנכון.
ללקיחת חפצים מהגן, דבר כזה פעוט, יכולות להיות כל מיני סיבות. הנה כמה מהן.
אולי היא הגיעה לגיל שתחושת ה"אני" מתפתחת. ילדים ,כמו מבוגרים מרגישים "יש לי, סימן שאני קיים". בגן, במקום בו הכול שייך לכולם, אולי מתעורר בה הצורך למשהו רק שלה. היא הפנימה שדברים בעלי ערך אי אפשר לקחת, ולכן מסתפקת בזוטות.
אולי היא מרגישה געגועים הביתה ומתנחמת בלאחוז משהו ביד, למשש, לשים בתיק. לפעמים איסוף של דברים קטנים משמש כמו חפץ מעבר (קראי על זה פוסט "חפץ מעבר"). זה עוזר להם להרגיש יותר נעים. משהו טוב בלב, אפילו אם רק לזמן קצר.
לפעמים זה יכול לקרות בגלל תחושת קיפוח., קושי לזרוק משהו שיכול להיות שימושי, לפעמים בגלל יצריות חזקה.. ואולי היא תדע להציע הסבר נוסף.
נסי לדבר איתה על זה, בטון מכבד ואוהב. אמרי לה שיש ילדים רבים כמוה. שאלי אותה מה ההסבר שלה. הציעי לה הסברים משלך. הראי לה שאת מנסה להבין אותה ולא להאשים אותה.
בכל מקרה, בשורה התחתונה, אנחנו לא לוקחים משהו שאינו שלנו בלי רשות. הכול בסדר. מיום לום היא תלמד. אם היא מביאה הביתה משהו שאינו שלה החזירו לגן או שאלו את הגננת אם היא יכולה להשאיל את זה ליום אחד. ברגע שהיא תגיע הביתה היא כבר לא תזדקק לזה.
שלום לך
בתי בת השנה ו8 חוד', בכורה. ילדה עם הרבה שמחת חיים בתקופה האחרונה מראה הרבה סימני פחד שמפריעים להתפתחותה התקינה- לדוג' – מסרבת ללכת בכוחות עצמה למרות שיש לה עמידה יציבה כבר כמה חודשים. לא מתנתקת מחפץ המעבר שלה, בוכה בהסטריה כאשר אחד ההורים נכנס לחדר השרותים, גם כאשר נעשה תיווך קודם לכן. מה ניתן לעשות כדי לעזור לה להשתחרר מהפחדים? יצויין כי פרט ללידת אחות לפני 5 חודשים לא זכור לי מקרה מסויים שיכול להוות סיבה להתנהגות זו. אשמח ואודה מאוד לתשובתך תודה רבה
ל"סימני פחד"
(בת 1.8 שפוחדת להתרחק מההורים)
מה שנראה לנו לא מיוחד ולא מאיים יכול להיתפס אצלה כאיום וסכנה. ככה זה ילדים. הראש שלהם עובד אחרת. אפילו תחילת הלכה יכולה להיתפס כסכנה. לא פעם פגשתי ילדים שכאשר התחילו ללכת נבהלו נורא! הם התכוונו רק ללכת, ולא ציפו שזה ירחיק אותם מההורים. או שחוו חרדה במעבר משינה בחדר ההורים לחדר משלהם. פתאום הם מתעוררים בלילה ואמא לא לידם.
החוכמה היא להיכנס לראש של תינוקת ולנסות לחשוב כמוה – מה יכול לעורר אצלה חרדת פרידה? מה שנראה לנו נורמטיבי לא מובן לה. האם כשהאחות נולדה היא עברה לבית של סבתא? ישנה במקום אחר? נפרדה ממך בלי להבין למה?
האם אתם "נעלמים" מבלי ליידע אותה? רק נכנסים לשירותים/ קופצים לשפוך זבל/ יוצאים לעבודה/ למכולת? אפילו אם היא נשארת עם אחד ההורים בבית, היא עלולה להיבהל כשלא רואה לפתע את השני. החשיבה הסיבתית רק בראשיתה, ואין לה יכולת להסביר לאן אמא נעלמה, אפילו אם זה רק לדקה בשירותים או במקלחת, או להניק את האחות.
כדי לעזור לה להתגבר על תחושת האיום שהתעוררה בה אפשרו לה ללכת אחריכם כמו צל. אפילו אפרוחים נוהגים כך.
כשאת הולכת לשירותים או יוצאת מהחדר יידעי אותה. המשיכי לדבר איתה והסבירי לה היכן את נמצאת (,אמא עכשיו מקפלת כביסה/ הולכת להביא משהו מהחדר השני…"). אם אפשר, קחי אותה איתך לשירותים, או דברי איתה מעבר לדלת.
הרגיעי אותה בדפוס קבוע: "את חמודה .אמא תמיד חוזרת. הכל בסדר.."
משחקים שמלמדים קביעות אובייקט (משחקי קוקו, לכסות חפץ עם מטפחת, או את הראש שלה או שלך..ולגלות מחדש), או לתת לה תמונה שלך ביד,יכולים גם לקצר את הדרך לרגיעה.
התייחסי ברוגע אבל בכבוד לחרדה שלה, והיא תעבור.